פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לאחר המסע המרתק ב"דרך האבות" של ספר בראשית, ההזדהות עם סבלם של המשועבדים המצרים והיציאה הגרנדיוזית משם, תוך כדי המאורעות המופלאים של מכות מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, לאחר הדקדוק בציוויה המרובים של פרשת משפטים וההתפעמות מהזהב והכסף, ההוד וההדר שמלווים את בניית המשכן בראשונה, באה בפרשת ויקהל עם חזרה דקדקנית שיש בה מעין שיקוף של פרשת תרומה.
מילה אחת, שבאה בראש הפרשה והקנתה לה את שמה, שבתה את לב הפרשנים. "ויקהל". אסיפת עם, שמבטאת הרבה יותר מסתם התגודדות של המון.
חז"ל, ובעקבותיהם רש"י ושאר פרשנים, נתנו לבם לא רק למעשה ההתקהלות אלא גם לעיתויה: "למחרת יום הכיפורים, כשירד מן ההר".
הדבר אינו מפורש בכתובים, אך מסורת זו נשענת על סמיכות הפרשיות: בסוף פרשת כי תשא מתוארת ירידת משה מהר סיני עם לוחות השניים, וזו – ביום כיפורים הייתה, וממילא פרשת ויקהל שלאחריה – נאמרה מן הסתם "למחרת היום".
בדומה ל"ערב יום כיפור" (ולשאר "ערבים" שנודעת להם משמעות רבה בעולמה של תורה, דוגמת "ערב פסח", "ערב ראש חודש", "ערב ראש השנה", "ערב שבת"), גם "היום שאחרי" קנה לו משמעות מיוחדת במורשת ישראל, ונתלו בו דברים הרבה.
בעקבות חז"ל, עמד רבי חזקיה בר מנוח (צרפת, המאה הי"ג), בעל ה"חזקוני", על כך שביום זה אירע מאורע חשוב אחר.
על הפסוק (שמות יח, יג) "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם" – בעקבות עצת יתרו, אמרו חז"ל ש"ממחרת" זה, מחרת יום הכיפורים היה. ואם אמנם "ויעמד העם על משה מן הבוקר עד הערב", בדברי ריבות ומשפטים, כיצד היה לו למשה זמן להקהיל אותם כדי להזהירם על מצוות השבת ומלאכת המשכן, וכיצד יכלו בו זמנית גם להתחיל בעשיית המשכן גם להיקהל?
מכוחה של קושיה זו, נוטה החזקוני לפרש את המונח "העם" בצורה מצמצמת, וכך הוא כותב: "יש לומר מה שכתב 'וישב משה לשפט את העם', לא לכל ישראל קאי [=עומד, מכוון] אלא לאותם שלא נתעסקו במלאכה קאי".
בדרך אחרת ר' אפרים איש לונטשיץ, בעל ה"כלי יקר". לדידו, העיתוי אינו מקרי כלל ועיקר אלא טמון בו מסר חשוב. וכך הוא כותב בפירושו לפרשת יום הכיפורים שבספר ויקרא: "ולפי שמדרך העולם שביום כיפור מבקשין מחילה זה מזה ולמחרתו חוזרים לסורם. על כן נאמר 'ויקהל משה', למחרת יום כיפור עשה אותם קהילה אחת, כדי שיהיו כן כל ימות השנה. ולפי שכל דברי ריבות נמשכים מן העסקים שבין אדם לחברו, על כן ישב לשפוט את העם למחרת יום כיפור כי על ידי זה יהיו קהילה אחת וכל העם על מקומו יבוא בשלום. ומטעם זה נקרא יום זה [=יום כיפור] שבת שבתון, כי ביטול העסקים והשביתה – סיבה גדולה אל השלום. וכפל השביתה [="שבת שבתון"] לפי שכל אדם יש לו המיה ותנועה חיצונית ופנימית, החיצונית על ידי כלי המעשה בכל מלאכה, והפנימית באה מן החלב והדם ההומים אחר בקשת התאוות, וביום השבת אינו נח כי אם מן החיצונית, וביום קדוש זה הוא נח משתיהם כי אין גם אכילה ושתייה על כן נקרא שבת שבתון".
אכן, בפירושו לפרשתנו מרחיב ה"כלי יקר" דברים גדולים בעניין זה: "נראה לפרש שידוע שהַקְהֵל זה היה להודיע להם מצות המשכן והנדבה כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרשע, על כן הכריז משה תחילה 'מי בעל דברים יגש אלי', למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבוא בשלום, ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו, על ידי שהיה דן ביניהם. ואז היה מודיעם עניין הנדבה לאמר 'קחו מאתכם תרומה לה' ', ומאתכם – היינו משלכם ולא משל חברכם, דאם לא כן 'מאתכם' מיותר".
מכאן מודעא רבה לתורת הנדבה: תרומות ונדבות – רצויות הן רק אם הגיעו בדרך כשרה. תרומה למשכן ה', צריך שתהא לא רק "געלט" – ממון, אלא גם "גלאט" – חלקה ומנוקה מכל סיג ופגם של גזל. משכן ה' דורש לא רק "גלאט כשר" אלא גם "גלאט יושר" ו"גלאט עושר". והלא הקב"ה, "שונא גזל בעוולה" הוא, ותרומה שמקורה בכספי עושק וגזל – לאו תרומה היא.
לעקרון יסוד זה שורשים רבים במסורת ישראל. המטרה הנעלה של בניית בית מקדש אינה מצדיקה את כל האמצעים, בוודאי לא כאלה שנגועים במעשי חמס ומרמה. "מצווה הבאה בעבירה – אינה כלום". לפיכך הידר אברהם אבינו לרכוש את חלקת השדה מעפרון לשם קבורת אשתו, למרות שהארץ כולה הובטחה לו. ואף דוד המלך קנה את הגורן מארונה היבוסי כדי להקים עליו את בית המקדש.
וכמאמר הנביא (ישעיהו סא, ח): "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה". קרבן עולָה שמקורו בעוולה – אינו ראוי ואינו רצוי, ובל ייראה ובל יימצא בבית ה'.
(ויקה"פ תשעה)
