קהל יראים

לסאנה בת'ילי, בחור צעיר, בן 24, מוסלמי אדוק ממאלי שבאפריקה, הציל השבוע כמה נפשות וקנה את עולמו בחייו. בתושייה בת רגע, הפנה עשרה אנשים, ובהם תינוקת, לשני חדרי הקירור בקומה התחתונה בסופר הכשר בפריז, והציל אותם מיריות מחבל חמוש בקלצ'ניקוב שירה בקומה שמעל ורצח בדם קר ארבעה יהודים. "לא הכרתי את האנשים שהתחבאו אתי", סיפר, "אבל החלטתי לקחת את הסיכון". במעשהו הצטרף באת'ילי לעשרות אלפי אנשים, חסידי אומות העולם, ש"שמו נפשם בכפם" על מנת להציל יהודים בתקופת השואה, שלא על מנת לקבל פרס. יש מהם דיפלומטים ואנשי עסקים מכובדים, חנוטים בעניבות ובחליפות יוקרה, דוגמת ראול ולנברג, צ'יאונה סוגיהארה, אירנה סנדלר ואוסקר שינדלר, ויש מהם אנשים פשוטים, איכרים נבערים, אנאלפביתים. הצד השווה שבכולם: יראת א-להים שביטויה הנאצל הוא לא בתפילה ארוכה, כריעה והשתחוואה או הקרבת קורבנות, אלא בהקרבה אישית וחשיפת האנושיות שבאדם.
אחד הביטויים המפתיעים שמופיעים בפרשה, מתייחס ל"קהל יראים" שאינו מבני ברית (ט, כ-כא): "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל-הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה".
לפי פשוטו של מקרא, "יראה" זו – היא "יראת שמים" כפשוטה, חשש מפני העונש הצפוי למי שלא יאמין במכת הברד. אך תלייתה של "יראת שמים" זו דווקא ב"עבדי פרעה", קלגסים, משעבדים כנועים ונחותים, אומרת "דרשני!"
יתר על כן: אם מדובר ב"עבדי פרעה", לשון רבים, לכאורה היה צריך הכתוב לומר "היראים את דבר ה' מעבדי פרעה?". האמנם מכל "עבדי פרעה" לא היה אלא "ירא" אחד? (ושמא זו הסיבה שחז"ל זיהו אותו עם איוב, פירוש שלא התקבל על דעת האבן עזרא, שסבר כי איוב חי שנים הרבה קודם לכן, ויש כאן הֵד לויכוח בדבר איוב, אם משל היה או מציאות, היהודי הוא אם לאו, ומתי חי – בימי אברהם, משה או אחשורוש. ראו ב"ב טו, ע"א).
ושמא מפני כך העדיף ר' מאיר שמחה מדווינסק, בפירוש מקורי וחריף כדרכו, לפרש את המ"ם של "מעבדי פרעה" לא כמ"ם השייכות, "הירא מתוך עבדי פרעה", אלא כמ"ם היתרון (דוגמת "טוב שם משמן טוב"): "הירא [מבני ישראל] את דבר ה' [=יותר מיראתו מפני] עבדי פרעה", הוא זה שהאמין במכת הברד העתידה לבוא והוא זה שהניס מקנהו הביתה.
אכן, עיון במקרא מלמד, באופן מפתיע משהו, ש"יראת שמים" נתלית פעמים הרבה דווקא במי שאינו מבני ברית (אם כי אפשר שיש להבחין בין "יראת א-להים" לבין סתם "ירא". ראו דברים כ, ח, בעניין "הירא ורך הלבב").
ביטוי לכך ניתן בפרשת "חסידות אומות העולם" הראשונות, "שפרה ופועה". כידוע, חכמי ישראל ופרשני המקרא נחלקו בשאלה האם לזהותן עם יוכבד ומרים או עם יוכבד ואלישבע כלתה (ראו בבלי סוטה יא, ע"ב). אכן, ממקורות קדומים, דוגמת פילון ויוסף בן מתתיהו, עולה ששתי "המילדות (את) העבריות" אלה לא נמנו על בנות ברית. ורמז לכך מצוי פעמיים בלשון 'יראה' שנתלתה בהן: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים… וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים".
נחמה ליבוביץ', "מורת המורים", עמדה על כך שיוסף המתנכר לאחיו ומתגלה אליהם כמשנה למלך פרעה, לא יהודי, בוחר להשתמש דווקא בביטוי זה: "את הא-להים אני ירא" (בראשית מב, יח). והיא מוסיפה: "יראת א-להים במקרא היא דרישה הנדרשת מכל אדם הנברא בצלם. ואם אין יראת אלקים בלבו, בלב נכרי, מונה [=מגנה] אותו הכתוב בכך, ונחשב לו הדבר כבגידה בכל חובותיו. הנה אברהם אומר "כי אמרתי רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא), וכן נאמר בעמלק "ולא ירא א-להים"… ויושם אל לב שבכל ארבעת המקומות אשר בהן הנכרי (וביניהם יוסף המשחק תפקיד שלח נכרי) ישובח על כי יש בלבו יראת א-להים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת הא-להים" מתבטאת בהתנגדות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת א-להים בלב או אין". ונאים הדברים למי שאמרתם.
שמא מכאן אף רמז ויותר מכך לזהותם של "יראי ה' " שבספר תהילים (קיח, ב-ד), המוזכרים ב"הלל": "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו… יאמרו נא בית אהרן… יאמרו נא יראי ה'". האחרונים, "יראי ה'", בניגוד לראשונים, אינם בהכרח מבני "ישראל", ויש שראו בהם גֵרים או אפילו 'יראים ושלֵמים' שאינם מבני ברית. וכיוצא בו שם (קטו, יא): "ישראל בטח בה' עזרם ומגנם הוא, בית אהרן בטחו בה', יראי ה' בטחו בה' ", שבעל ה"מצודות" פירש שמכוונים הם כנגד חסידי אומות העולם! (וראו "דעת מקרא" שם, ודבריו של רא"א אורבך, בספרו חז"ל – פרקי אמוות ודעות, 480).
יהא אשר יהא, מכאן מודעה רבה לאורייתא: "יראת שמים" אינה מתבטאת רק ביחסים שבין אדם לבוראו, אלא גם, ואולי בעיקר, ביחס שבין אדם – כל אדם – לחברו. וכדברי הראי"ה קוק: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה".
אנושיות וגילוי אמפתיה, הושטת סעד וסמך, והצלת עשוק מיד עושקו, הם הם הדרך ליראת שמים.
(וארא תשעה)