פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הקהילה הייתה לאחד מסממני ההיכר הבולטים ביותר של יהודים בכל ארצות פזוריהם. יהודי מעולם לא ייחל להיות רובינזון קרוזו, חי על אי, בודד במועדיו (ואפילו הוא נזקק לחברתו של ששת). יהודי, כשהוא לעצמו, מה הוא?
עבור יהודים, הקהילה אינה אפוא ברירת מחדל. היא משאת נפש. קבוצה מגובשת של אנשים, שגם אם היו מתי מעט מבחינה מספרית, מוקפת בים של "זרים", סיגלה לעצמה אורח חיים ייחודי, הקימה מוסדות משותפים, וקיימה ערבות הדדית בין חבריה שהייתה לאות ולמופת.
הדגשת ה'קהילתיות' באה לביטוי בולט גם בבניית המשכן. התורה מסתייגת מתרומת ענק, של עשיר רב פעלים, ששמו מונצח על גבי שלט גדול בכניסה לבניין, ומבכרת על פניו מפעל משותף של בני העם כולו.
כבר הציווי הראשוני, מעיד על מטרה זו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… מאת כל איש אשר ידבנו לבו… העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". כו-לם, עשירים ועניים, אנשים נשים וטף מצווים ליטול חלק בבניית מקדש.
מסיבה זו, אין זה מפליא, שעם סיום המלאכה, "מקהיל" משה את "כל עדת בני ישראל". וכפי שמדגיש הרמב"ן על אתר: "ויקהל משה – יכלול כל עדת בני ישראל, האנשים והנשים, כי כולם התנדבו במלאכת המשכן".
משכן יהודי אינו מקום ליחידי סגולה בלבד, לכמרים יחידי סגולה ונזירים פרושים ומורמים מעם, אלא בית לעם כולו.
כך לשעה, וכך לדורות. הפועל "ויקהל משה", מתורגם בידי אונקלוס למונח שהיה אף הוא ל"סמלן המסחרי" של קהילות ישראל בכל הדורות: "וכנש משה". המשכן, "כנישתא" בארמית, הוא "בית כנסת", מקום התכנסות לא רק במובן הפיזי, אלא במישור הערכי והרוחני. התכנסות קהילתית של אנשים לעבודת ה', לשם גיבוש חברתי, ערכי ורוחני, לשם מטרה נעלה.
קהילה יהודית אינה רק 'קידוש' עתיר קלוריות לאחר התפילה, שיחות על דא והא או לימוד משותף, מהנה ופורה. קהילה, כמו תורת ישראל כולה, דורשת בראש ובראשונה מחוּיבות, אחריות. לא רק לפרט, אלא לכלל חבריה.
בתשובותיו מקפיד הר"מ פיינשטיין לכנות חברי קהילות שאינם שומרי תורה ומצוות "מעמבערס" ולא "חברים". כמו בעניינים אחרים, לא מדובר באי ידיעה מספקת של הלשון העברית אלא במתן כבוד למונחו המקורי של המונח "חבר", שבפי חז"ל נשמר למי שמקפיד ביותר בקיום מצוות ואוכל אפילו חוליו בטהרה. לצד זאת, מבטא המונח "חבר" את היותם של כל חברי הקהילה ערֵבים זה לזה. עקרון היסוד של "כל ישראל חברים", במשמעותו המאוחרת של צירוף זה, מבטאת סולידריות ומחויבות הדדית.
ביטוי חשוב לאחריותה של קהילה, ניתן בעת האחרונה בסוגית מסורבות הגט, בפסק דינו של הרב הראשי לישראל, דוד לאו, שבו התיר את פרסום שמו ברבים של ד"ר עודד גז המעגן את רעייתו מזה כארבע שנים. יש בו צעד נוסף במסורת ארוכה של סנקציות קהילתיות, לאו דווקא משפטיות, שבהן נקטו חכמי ישראל בכל הדורות נגד בעלים מנוולים, סרבני גט, העושים שימוש בכוח ההלכתי שניתן בידם לרעה, והופכים את האישה ל"אסירת עולם" המייחלת שנים לגט שיואיל, אם יואיל, לתת לה הבעל ברוב טובו.
כבר לפני שנים רבות, ידעו חכמי ההלכה שבמלחמה לא קונבנציונלית יש לאחוז בנשק בלתי קונבנציונלי. חששם היתר של רוב חכמי ימי הביניים (למעט הרמב"ם וההולכים בעקבותיו), מפני "גט מעושה", גט כפוי שעשוי להביא לתוצאה של ממזרות, הביא אותם להמעיט בשימוש בכפיית גט, עד כדי הימנעות מוחלטת ממנו. לצד זה יצרו חכמי ההלכה ובראשם רבנו תם "הרחקות"-סנקציות חברתיות, שונות ומגוונות, כדי להפעיל על סרבן הגט לחץ חברתי ואישי, שיניע אותו לתת גט לאשתו.
סנקציות אלה קיבלו ביטוי גם בחוק הישראלי, שמאפשר לבית הדין לשלול מהבעל סרבן הגט את רישיון הנהיגה והדרכון, למנוע ממנו לפתוח חשבון בנק, להמשיך לעבוד במקצוע שטעון רישוי על פי דין, ובמקרים מסוימים גם לכולאו בבית הסוהר ואפילו בצינוק.
למרות סמכות זו, למגינת לב ולמרבה הצער בתי הדין בישראל אינם עושים תמיד שימוש בארגז הכלים ההלכתי שניתן בידם. כתוצאה מכך, נאלצות לא מעט נשים להקריב על מזבח חירותן את כל רכושן. במקרים אחרים, גם ויתור זה אינו מועיל, ומסורבות הגט נידונות לשנים ארוכות של צער וכאב, סבל וייסורים.
כאן נכנסת אחריותה ומחויבותה של הקהילה, שעשויה, באמצעיה שלה, לבטא את סלידתה מסרבנות הגט, ולעשות שימוש בכליה-שלה, כדי להפעיל לחץ על הסרבן באמצעות נידויו הימנה והרחקתו מלבוא בתחומיה.
למרות אופייה השלילי של תופעת ה"ביוש", ה"שיימינג", בהקשרים אחרים, היא עשויה להיות חבל ההצלה האחרון של העגונות ומסורבות הגט. ראוי שהן בתי הדין הן הקהילות השונות יעשו בה שימוש מושכל, כדי להתיר נשים מעגינותן.
אם תרצו – לא תהא זו עגונה.
(ויקהל תשעו)
