סייג לחוכמה

נתן שרנסקי ישב פעם עם חבר לארוחה. "בים יש מיליון דגים", שאל את חברו, אתה יודע למה דווקא הדג הזה, מכל הדגים שבעולם, מונח כאן על הצלחת שלידינו? כי הוא פתח את הפה…".
בשבועות שבהם מלאה הארץ במלל אינסופי של סחרירי בחירות, ואנשי אמ"ן, שב"כ ו"מוסד" לשעבר, אלופים וטובים, שבעבר הייתה שתיקתם אומנותם, מפטפטים עצמם היום לדעת. טוב לדעת שמה שהווה לא תמיד היה.
מגילת אסתר רוויה בהרבה דברים. אך לעתים דווקא השתיקות שבה חושפות עולם ומלואו.
אחד הפסוקים המבליטים את הרובד הנסתר של מעשה המגילה, נכפל במגילה. בפעם הראשונה, "בהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה". עמוסה בתמרוקים ובמנות, מסובבת ב"שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך", שומרת אסתר על "זכות השתיקה": "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד" (ב, י). יד – לפה, וסייג לחוכמה – שתיקה. לעתים, כך מלמדתנו אסתר, זכות הציבור שלא לדעת. ולא כל מה שאמת הוא – ראוי להיאמר.
תכונה זו מודגשת פעם נוספת במשתה הגדול: "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, כאשר ציווה עליה מרדכי. ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, כאשר הייתה באמנה אתו" (ב, כ). גם כאשר עולה היא לגדולה, וכתר המלכות ניתן על ראשה, גם בשעה שדודה מרדכי מתעלה למדרגת "יושב בשער המלך", יודעת אסתר כי יש דברים שאסור לספר.
ונחלקו חכמים בטעם הדבר. יש שראו בשתיקתה מעשה של הכנעה, ציות מוחלט, ללא שאלות ותהיות, המבליט את תלותה הבלעדית והמוחלטת בראשית הדרך בדודה מרדכי.
אחרים, תרו אחר טעם פרגמאטי, מעשי. האבן עזרא על אתר, באחד משלושת פירושיו, ורבי שמואל די אוזידא, בעל "מדרש שמואל" ומן המיוחדים שבחכמי המזרח, מציעים לומר ששתיקה זו נועדה למנוע את הדחתה מהמלכות: "כי מרדכי חשב שאם תגיד עמה ומולדתה, לא ימליכה המלך, כי לא ירצה לישא ישראלית יען היותם בשפל המדרגה, ויהי חולשת כוח במלוכה".
בפירוש נוסף, שרק מגביר את עוצמת החידה, כותב הראב"ע: "והנכון בעיני כי עשה זה מרדכי בעבור שתשמור תורת השם בסתר שלא תאכל נבילות ותשמור השבתות ולא ירגישו המשרתים".
פירוש זה תואם את מסורת התרגום הארמי לאסתר, שלפיו לא רק שאסתר ובני דורה התבוללו ונטמאו במאכלות אסורות, גילוי עריות ועבודה זרה, אלא ששמרו מצוות ובהידור רב.
גם לעניין הסתרת מוצאה, מרחיק התרגום הארמי לכת עוד יותר ומפרש שלא רק שהמלך היה נמנע מלהמליכה, היה וידע את מוֹצאה מראש, אלא שהיה גם מדיח אותה מן המלכות, והורג אותה ואת כל בני עמה, משהיה נודע לו הדבר: "ולמה לא חוויאת אסתר עמה דתולדותה? דלמא רגיז עלה מלכא, וקטל לה, ומשצי עמא די היא מיניה" [=ולמה לא סיפרה אסתר את עם מולדתה? שמא ירגז עליה המלך, יהרוג אותה, ויכרית את עמה"].
רש"י, לעומתם, בעקבות המדרש, פירש בדיוק להיפך. לדידו, מטרת השתיקה הייתה רצון אסתר להשתחרר מהנישואין שנכפו עליה שלא ברצונה: "לא הגידה – כדי שיאמרו ממשפחה בזויה היא, וישלחוה, שאם ידעו שהיא יהודית וממשפחת שאול המלך, יחזיקו בה".
המדרש (אסתר רבה) רואה במעשה אסתר לא תכונת אופי שלה בלבד, אלא המשך מבורך ל"מסורת של שתיקה", ששכרה בצדה: "מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה, ועמדו כל גדולי זרעה בשתיקה. רחל תפסה פלך שתיקה, ראתה סבלונותיה ביד אחותה לאה ושתקה; בנימין בנה תפס בשתיקה, שהיה יודע במכירת יוסף ושתק; ושאול בנה אף הוא שתק, "ואת דבר המלוכה לא הגיד" (שמ"א י). ויחש שהוסיפו אף את יוסף, שידע בצער אביו ימים רבים, ושתק ולא הודיעו שעודנו חי.
בין כך ובין כך, אותן שתיקות ארוכות שבמגילה, שכל קורא עשוי ונדרש למלא בהן את החסר, זועקות לעתים לא פחות מאותה "זעקה גדולה ומרה". כאמרה הנודעת המיוחסת לרבי מנדלי מקוצק: "אין זועק יותר מן הדממה".
וכנגדן בוקעת ועולה קריאתו של מרדכי, לזעוק ולהתריע, והאיסור להחריש ולידום: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת".
אל מול שתיקת אסתר בדבר מוצאה, ניצבת הכרזתו של מרדכי בראש כל חוצות על מקורו: "איש יהודי היה בשושן הבירה", "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (ג, ד).
הסתרת הזהות עשויה לבטא התנהגות ותחושה שחשו יהודים במשך דורות: חיים בצל השמד, תוך ניסיון להסוות את זהותם, לבלוט כמה שפחות, שמא יבולע להם ויאונה להם רע.
לא רק אסתר, אלא רבים אחרים ביקשו להסתיר את זהותם. הם התערבבו במשתה אחשורוש עם "כל העם הנמצאים בשושן", ואף כינו עצמם בשמות פרסיים, "אסתר" ו"מרדכי". רק בשעת השיא של הסיפור, בשעת הגאולה, מתגלה זהותם האמיתית, עת שבים הם לזהותם היהודית, ומתגאים בה.
מעשה אסתר, לקח גדול יש בו לא רק לשעה, אלא גם לדורות. והמבקש ללמוד פרק גדול בתולדות הזהות היהודית, ילך לו אצל מגילת אסתר, יהפוך בה ויהפוך בה, שהכל בה.
(תצווה תשעה)