חירות אני נותן לכם?

במוקדה של פרשת בא עומדת יציאת בני ישראל מעבדות לחירות.

ברם, המעיין בפרשה ילמד שלא חירות יש כאן אלא עבדות. לא "חירות מ…", חופש ללא מצרים, בטלת עולם, אלא "חירות ל…", יעד וייעוד הכרוכים בעבודה קשה. מעבדות פרעה ומצרים לעבדות שמים.

הדבר נרמז כבר בהתגלותו הראשונה של הקב"ה למשה. לצד שמחת הגאולה, אומר לו הקב"ה: "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה", נבואה המכוונת למעמד הר סיני שבו קיבלו עליהם ישראל עול מצוות, שאינו נותן ליהודי מנוחה בעולם הזה, ערב ובוקר וצהריים, בכל יום תמיד.

מגמה זו ניכרת גם בדברי פרעה. לשעה קלה הוקל מעט לבו. הוא מוכן לתת למשה "אישור יציאה", אך גם אז רק לצורכי "עבודה": "לכו עבדו את ה' אלקיכם, מי ומי ההולכים?" (עבודה המהדהדת במצלולה את זעקת "הטרם תדע כי אבדה מצרים" של עבדיו).
בתשובתו, מודה גם משה רבנו שהיציאה ממצרים, לא לשם דרור וחירות של הפקרות היא באה, אלא לשם עבודת ה', "כי חג ה' לנו". ושמא יש ספק בדבר, מופיעה בסמוך מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, שבה "היה צריך להתחיל את התורה" (כלשון רבי יצחק, בקטע הפותח את פירוש רש"י לתורה).
"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם". במלים אלה פותחת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בימים עברו, "חֵרות" במדינת ישראל הייתה גם שם נרדף למפלגה פוליטית. כיום, אפילו זיהוי זה נשכח. גם חג הפסח, בין שאר שמותיו, נתקבע בתודעת העם כ"חג החֵרות". ביטוי לדבר יש גם בסדר התפילה, שבה מוגדר החג ב"קידוש" וב"קדושת היום" בתפילת המוספין כ"זמן חֵרותנו".
גם בהגדה של פסח, אחד המקורות הנקראים והנלמדים ביותר במסורת היהודית, מובלט עניינה של החירות. כך, למשל, כבר בהכרזה שבראש ההגדה לפי מנהגם של יהודי המזרח נאמר: "אתמול היינו עבדים, והיום בני חורין". וכך גם בהמשך ההגדה, בקטע הקדום הפותח במילים "הא לחמא עניא" נאמר: "השתא עבדי [=השנה אנו עבדים], לשנה הבאה בני חורין".
ברם, המעיין במקרא לא ימצא זכר למונח "חֵרות". חג זה מכונה בתורה "חג המצות" או "חג האביב", ואילו המונח חירות אינו מופיע בה כלל, לא בהקשר לחג הפסח ולא בהקשר אחר.
יתר על כן, עיון במילונים מעלה שהמונח "חרות" נזכר לראשונה רק בלשון התנאים, ושהצירוף "זמן חרותנו" נולד רק בימי הביניים, ואילו הצירוף "חג החירות" הוא חידוש לשון הקיים רק בספרות העברית החדשה(!).
דומה שנדירותם של מקורות שמצויים בהם מונחים האלה (וכמותם גם "חופש" ו"דרור"), בוודאי ביחס לשימושם הרווח בלשון המשפטית בת ימינו, ובמיוחד בתורת זכויות האדם שבה – אינה מקרה בלבד. יש בדבר ביטוי לעובדה שבעולמו של המשפט העברי יש לחופש ולחירות ולעצמאות של האדם משמעות אחרת, הן מצד תוכנם ומהותם והן מצד היקפם ומשקלם.
ביטוי להבדל המרכזי בין ה"חירות" בעולמה של תורת ישראל לבין מקומה של החירות בהגות ובתורת הזכויות של ימינו ניתן להביא כבר מ"ימי בראשית".
באחת הפסקאות החשובות שבה, קובעת הכרזת העצמאות שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". ה"חרות" תופסת מקום מרכזי גם בסעיף הראשון של חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, הקובע לאמור: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החרות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". ודוק: "חירות" תחילה, ורק לאחר מכן "צדק, יושר ושלום".
גם ב"מגילת הזכויות הישראלית" העלתה את החירות על ראש שמחתה. כך, כבר בשם חוק היסוד, "כבוד האדם וחרותו"; וכך בגוף החוק המדבר הן בחרותו האישית של האדם הן בחרות התנועה שלו.
בשונה מתורת זכויות האדם בת ימינו, תורת ישראל מדגישה דווקא את היותו של אדם מצוּוה ובר חיוב, לא בן חורין. אין האדם בן חורין להיבטל מיישובו של עולם. אפילו יש לו במה יכלכל את עצמו, חובה עליו לפרות ולרבות, ל"כבוש" את הארץ ולעסוק ביישובו של עולם.
תפיסות יסוד אלה, המצמצמות את יסודות ה"חירות" וה"חופש" וה"זכות" ועצמאות האדם, ומאדירות ומעצימות כנגדם את יסודות ה"חובה" וה"מצווה", באות לידי ביטוי בולט בתורתם של חכמים. הן מעצימות את הגישה שלפיה בעולם הזה אין לאדם חופש כלל, והוא יקנה אותו רק בעולם הבא, לאחר פטירתו. וכך אמרו חכמים בתלמוד: "מאי דכתיב: 'במתים חפשי' (תהלים פח, ו) – כיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות" (שבת ל ע"א). רוצה לומר: בעולם הזה האדם אינו "חופשי" כלל, שהרי כל אדם, ומקל וחומר אדם מישראל, החייב בתרי"ג מצוות, אינו יכול להיות "חופשי" בעולם הזה אלא רק בעולם הבא.
ולמרות כל אלה, אין לך בן חורין אלא עבד ה'. כמאמרו הנודע של ריה"ל: "עבדי זמן – עבדי עבדים הם. עבד ה' – הוא לבד חופשי!".
(בא תשעה)