כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

ביקורת חריפה, לעתים מלווה במיני פולסי דנורא, קללות ונאצות, חרפות וגידופים על מנהיגי השלטון, שופטיו ושוטריו מאפיינת באחרונה חלקים מהמחלוקת הפנים-יהודית. אמנם כן, הביקורת והמחלוקת

"לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך

מעשה ביהודי שהגיע לארץ מרוסיה בתקופת הקומוניזם. "איך היה האוכל ברוסיה"?, נשאל. "לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה העבודה?". "ממש לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה המשכורת?".

מעשה ביהודי שביקש להיכנס לבית הכנסת הגדול בימים הנוראים. עצר אותו השומר בכניסה וביקש לראות את כרטיס הכניסה שלו. "אין לי כרטיס", הצטדק האיש. "אם

"על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?". שאלות יסוד אלה שבות ועולות כל אימת שניצבים אנו מול מאורעות כמו ה"צונאמי"

אחת התופעות המאפיינות ביותר את מדינת ישראל היא ריבויים של גנרלים בצמרת השלטון. כל אלוף – "מלך", ראש ממשלה או שר, או, למצער, יו"ר דירקטוריון

"אין אפוטרופוס לעריות". אמרה זו של חז"ל נתאמתה פעמים רבות בהיסטוריה של האנושות. אנשים רבים, גדולים וקטנים, חכמים וסכלים, נבונים וטפשים, כשלו בעריות. בימים קדמונים

במידה רבה, "נישואי תערובת", הם כמו מזג האוויר: יש כאלה שמדברים על הבעיה, אבל רק מתי מעט, אם בכלל, עושים משהו ממשי לפתור אותה. מדי

אחת התמונות המזעזעות ביותר בספר בראשית ובתורה כולה היא דו השיח שבפרשתנו, בין יעקב אבינו לרחל. "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב. ותקנא רחל באחותה.

לפני שבעים שנה, הביא אחד מאנשי ירושלים את בנו, עלם צעיר, בן שבע עשרה, לפני הראי"ה קוק, ותלמודו בידו. ספר "נזר הקודש" על מילי דקדשים