פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת בן סורר ומורה נותנת ביטוי לאחת הדילמות המוכרות בחיים: פער, לעתים אפילו קרע בלתי ניתן לאיחוי, בין הורים לילדיהם. התורה אינה מפרטת מהו תוכן אי הציות של הבן הסורר והמורה להוריו, ומותירה זאת לדמיוננו: האם נטל סמים? עישן נרגילה? האם הסתובב בפאבים בחברת טיפוסים מפוקפקים? ושמא פרק מעליו עול תורה ומצוות? ואולי רק שם עגיל באוזנו ופירסינג בטבורו? במקום פירוט התורה מסתפקת בתיאור קצר, כולל הכל: "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". קצר בתקשורת, נתק מוחלט.
על פניה, תגובת ההורים מבטאת את ההידרדרות הבלתי נמנעת במדרון החלקלק של יחסי ההורים וילדם. בתחילה, "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה". שני ההורים נתפשים כישות אחת, כ"איש". בהמשך, כבר נפרדות דרכיהם: "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". שני ההורים אינם מדברים בשפה אחת, אלא בשני קולות, זה בכה וזו בכה. מכאן קצרה הדרך לניסיון ההצלה הכושל באמצעים כוחניים: "ויסרו אותו, ולא ישמע אליהם".
משלא צולחת דרכם, פונים ההורים לעזרת הקהילה: "ותָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא".
ההורים אינם מסתפקים בדיבור בשני קולות. במקום לנסות ולאחות את הקרע, הם מוסיפים עליו. לא רק "סורר ומורה, איננו שומע". הם מוסיפים ומדביקים עליו תוויות נוספות של גנאי וקלון: "זולל וסובא". סופו של הבן, מר ואכזרי ביותר: "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
כדרך התורה, מה שנסתם במקרא נתפרש על ידי חכמים, שאמרו כי "בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב, ויאכל תרטימר בשר, וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) 'זולל וסובא', ונאמר (משלי כג, כ) 'אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו'.
ועדיין העונש נראה קשה ביותר במידתו, חורג מכל פרופורציה. בניסיונם לפצחו, אמרו חכמים: "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין עא, ע"ב). לאמור: זכות היא לבן, שייהרג זכאי, ואל יעבור את מסכת הייסורים שגם סופה יביא לאותה תוצאה קשה של מוות.
אכן, נפשם לא שבה למנוחתה גם לאחר תירוץ זה, ולפיכך הוסיף רבי שמעון ש"בן סורר ומורה, לא היה ולא עתיד להיות", וכל הפרשה לא באה אלא כדי ל"דרוש ולקבל שכר".
דעה זו נפוצה ביותר עד כדי כך שהיא משכיחה את העמדה החולקת המופיעה שם בגמרא, עדותו-כביכול של רבי יונתן המכריז: "אני ראיתיו וישבתי על קברו". (עדות זו עוררה דיון נרחב בין הפוסקים, הכיצד זה מותר לשבת על קבר? האין בכך משום ביזיון המת? יש מהם שתירצו שאין "ישיבה" אלא לשון עכבה, נתעכבתי ליד קברו, ויש שתירצו בפנים אחרות).
דומה שרבי יונתן חולק על גישתו העקרונית של רבי שמעון. לדידו, התורה אינה כותבת פרשיות מיותרות, צווים נורמטיביים הבאים רק לשם "דרישה וקבלת שכר". יתר על כן: אפשר שרבי יונתן מרמז לנו, שמצב מעין זה, שבו הורים עשויים להביא – בשל דרך חינוכם הקלוקלת – להידרדרותו של ילדם, עד כדי מוות, היא מציאות אפשרית, חיה וקיימת. אל לנו להדחיקה בנימוק המשקיט את מצפוננו: "לא היה, לא עתיד להיות". לא ייתכן. נתנו לילדנו חינוך כה טוב, הענקנו לו הכל מכל כל, לא חשכנו מפיו מאומה. קנינו לו כל מותרות אפשריים, לקחנו אותו לטיול בחו"ל. אפשרנו לו להתהולל עם חבריו כאוות נפשו. רבי יונתן מזהירנו שסכנת "בן סורר ומורה, זולל וסובא", רובצת לפתחנו. לעתים גם – ואולי דווקא – חינוך מתירני, משביע כל רצון, עשוי להביא לקבורתו של הבן (או, כפי שהתבטא פעם אחד מחכמי ירושלים: מה חסר לילדים של היום? חסר להם שיהיה להם חסר").
בדרך אחרת, ביאר מו"ז הרב מרדכי הכהן, בספרו "על התורה" את מאמר חכמים שסייגו את החלת העונש החמור עד למינימום: "היה אחד מהם – מההורים – גידם או חיגר, אילם או סומא או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה". וכל כך למה? ללמדנו שאין מאשימים את הבנים אלא בזמן שכל האשמה תלויה בם, אבל אם הקולר תלוי בצווארי הורים, אינו בדין שיומתו בנים על אבות. כיצד? "אם היה אחד מהוריו גידם", שטיפלו בחינוכו בלי ידיים, באזלת יד, ולא חינכו לנער זה על פי דרכו, דרך הטוב והישר, "או חיגר", שאחד מהם, או שניהם, חיגרים באמונתם, צולעים בדעותיהם, פוסחים על שתי הסעיפים, חציים לה' וחציים לעזאזל; "אילם", שהיו מתעלמים ומתאלמים ללא תגובה ומחאה על מעלליו-תעלוליו של בנם הנער המנוער ממצוות וממידות טובות, אלא שלחוהו לנפשו כעיר פרא, לילך בשרירות לבו ולעשות מה שלבו חפץ; "סומא או חרש", שסתמו עיניהם ואטמו אוזניהם, עשו עצמם כלא רואים ושומעים כשהתחיל הבן להתפרק ולהתפקר, ללכת בתוהו דרך לא דרך; אם לקויים הם ההורים, או אף אחד מהם, באחד ממומים אלה, אין הבן נעשה בן סורר ומורה, כי בשל הזנחתם הגיע למה שהגיע, ומה יעשה אותו הבן – שהוריו לא הדריכוהו בדרך ישרה – ולא יחטא?
יתר על כן: "רבי יהודה אומר: אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה – אינו נעשה בן סורר ומורה", לאמור: אם ההורים אינם שווה בשווה בכל, אם אין שלום בית שורר ביניהם, אם אין הרמוניה ביניהם באורחות חייהם, הרי זה גורם לא רק לעזיבה בחינוך והדרכת צאצאיהם, אלא זו עצמה סיבה ישירה המסבכת את גידול הבנים ומוציאתם לתרבות רעה.
תשס"ו
