פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בניגוד לדתות אחרות, אמר פעם הגרי"ד סולובייצ'יק, היהדות אינה מבטיחה למאמיניה גן של שושנים. "לא פרדייז אלא פרדוקס". לא גן עדן, אלא מאבק מסובך, מתמיד ונפתל עם החיים ובמהלכם. חג הסוכות משקף אמת זו בצורה חריפה. מחד גיסא, אין חג שמבטא טוב יותר את השמחה שצריכה לשרות בביתו של אדם מישראל. והלוא זהו "חג האסיף", המועד שבו אוסף אדם את יבולו, פירות שבמלאכת גידולם עמל כל השנה כולה. ממילא, אין זה מפתיע שמכל המועדות זכה דווקא חג הסוכות לכינוי הסתמי "חג" (במדבר כט, יב), או אפילו "החג", בה"א הידיעה (מל"א ח, סה ועוד). וכאילו לא די בכך, מוסיפה התורה ומצווה אותנו על אמירת הלל במשך שבוע שלם, שעליה נוספו הן שמחת בית השואבה, מלווה במוסיקה קופצנית ורועשת, כלי נגינה, שיר וריקודים; הן שמחת התורה החותמת את החג.
מאידך גיסא, ודווקא בעת השמחה הגדולה, מצווה אותנו תורה לעזוב את הבית ולעבור לדירת ארעי קטנה. קומת קרקע נטולת נוף, גשם וקור, רוחות וחרקים החודרים מבעד לסכך, עלים לא קרואים שיורדים היישר לתוך הצלחת. כאילו לא די בכך, מצווים אנו לקרוא במהלך ימי החג את מגילת קהלת, שאין כמוה להחדיר באדם תחושת ייאוש וחידלון, לשכנעו בחדלונו ואפסותו. "הבל הבלים הכל הבל". "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול". "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". שפע סיסמאות ייאוש ללהקת מעודדות של רואי שחורות וצופי פני רעות.
פרדוקס זה משקף את מורכבות החיים בכלל, והחיים היהודיים בפרט. אין לצבוע הכול בצבעי שחור-לבן. החיים מורכבים הרבה יותר, וחכם לב ייתן דעתו לכך. לא מעבר קיצוני מאופוריה לדיכאון, משמחה לייאוש (כאותן תופעות שנחוו היטב בשעת המלחמה בקיץ האחרון) וחוזר חלילה, אלא ראייה מורכבת, מפוכחת, שקולה, אחראית.
לצד השמחה על איסוף היבול, בין הררי הפירות ותנובת שדותיו, חייב אדם מישראל לזכור שיש אלפי אנשים שמסתובבים בעירום ובחוסר כל. על מנת לחוש את כאבם של אותם חסרי בית, מצווה גם עשיר שבישראל ודווקא בשעת השיא של פריחתו הכלכלית, לעזוב לשעה קלה את מפלסי דירת היוקרה שלו, את השיש האיטלקי והרהיטים השבדיים, את הג'קוזי והנוף המהמם בקומת הפנטהאוז, ולעבור ל"דירת העראי" שבקומת הקרקע, קרקע המציאות. כך יזכור שכל חייו, לרבות הצלחותיו, אינם אלא עראי חולף. כך יזכור שלא תהא שמחתו שלמה עד "שכל האזרח בישראל יושבים בסוכות", כשכל אחיו יסבו כמותו לשולחן של חג, עמוס במיני מעדנים ומטעמים. ומדויקים הדברים ברמב"ם, שכלל חובה זו דווקא בדין שמחת החג ולא כהלכה נפרדת מהלכות צדקה: "חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו… שנאמר "ושמחת בחגך"…. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" (הלכות יום טוב ו, יז; וממנו בטור או"ח תקכט; וראו עוד זוהר יתרו פח, ע"ב).
במידה רבה, הישיבה המשותפת בסוכה מסמלת גם את השיבה למדבר, את השוויון בין בני האדם, את הסולידריות והערבות ההדדית. למרות הניסיונות, שהולכים ומתעצמים בשנים האחרונות, ליצור פער שיבדיל גם במצוות חג הסוכות בין עניים ועשירים, ברובד הבסיסי עדיין קיים מכנה משותף רחב בקיומן. ענפי הערבה והלולב שמנענע העני אינם שונים באופן מהותי מאלה של העשיר, וקירות הסוכה של אלו ואלו עשויים קרשים פשוטים, שסכך מצל מעליהם.
שגשוג ופריחה עשויים להביא עמם גבהות לב ואטימות לב. "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). "וישכח ישראל את עושהו, ויבן היכלות, ויהודה הרבה ערים בצורות" (הושע ח, יד). מרוב "מגדלי נביאים", "מגדלי חן" ו"מגדלי צמרת", עשוי העשיר שמביט על העולם מלמעלה, ממרום הפנטהאוז שלו, לשכוח שיש גם בני אדם שנותרו שם, למטה, על הארץ. הסוכה שניצבת ארצה מורידה את האדם לקרקע המציאות.
אכן, המסר השקול והמאוזן פועל גם בכיוון ההפוך. לא אחת ניתן להבחין במקיימי מצוות שכל רגע בהוויית קיומם נראה כרוך בסבל וייסורים איומים. מצוידים בזכוכית מגדלת ובמומחה ממכון וולקני, פושטים הם על שווקי ארבעת המינים, תרים אחר פגימות זעירות מן הזעירות, גבשושיות בלתי נראות באתרוג שקנו. אילו רק הידור מצווה וחיבובה היה כאן, כמובן החרשנו. אך גם בשעת אמירת תפילה או ברכות, ואפילו בעת שירת פסוקי ההלל המלבבים, פיהם (ולעתים כל גופם) מתעוות עד כדי כאב, חושף את התייסרותם המתמדת, גם בעת קיום מצוות השמחה.
אחת מהלכות חג השמחה, קובעת כי "המצטער פטור מן הסוכה". הלכה זו, לא מצאנוה – לפחות לא באופן כה מפורש וישיר – ברוב המצוות האחרות. כפי שביאר בעל "הגיוני הלכה", שני סוגי "מצטער" הם: האחד, מצטער מחמת ישיבתו בסוכה, ואם ישב בביתו – יפוג צערו על אתר. אדם זה פטור מן הסוכה לכולי עלמא. השני הוא אדם שמצטער מחמת דבר אחר, ואין חילוק לעניין צערו בין ישיבתו בסוכה לבין שהותו חוצה לה, כי גם במקום אחר לא יפוג צערו. לגביו, נחלקו הדעות: לדעת הרמ"א עדיין חייב הוא בסוכה, שהרי אין הסוכה סיבת צערו. ואילו לדעת המהרי"ק פטור הוא,שכן הסוכה חייבת להתמלא בשמחה, והמתייסר והמצטער – אף אם מקורם בגורם אחר, כגון מחלה – אינו יכול לקיים המצווה כראוי.
אמור מעתה: פטור המצטער אינו רק "צידוק", מעין גורם חיצוני, מרכיב לוואי שפוטר אדם מקיום מצוות ישיבת סוכה ללא קשר אליה, וזאת בשל טרדתו ועיסוקו במשימה חשובה אחרת (כדוגמת הכלל "העוסק במצווה, פטור מן המצווה"). פטור "המצטער" הוא פגם פנימי, בעל זיקה ישירה ומהותית לקיום מצוות הסוכה: המצטער – ויהא הגורם לצערו אשר יהא – פוגם במצוות הסוכה והשמחה שכרוכה בה, שהרי מצוות בכלל, ומצוות הסוכה בפרט – לאו לצער ניתנו. אין מצוות הסוכה מתקיימת אלא מתוך שמחה. ואין שמחתו של אדם שלמה אלא אם כן שמחת הכלל היא, שמחת אדם ובני ביתו, שמחת גר, יתום ואלמנה. ועליה אומר הכתוב (קהלת ט, ז): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ ".
תשס"ז
