ד"ר ליפא מאיר, עו"ד בסיפורים יוצאי הדופן הקשורים בפינחס בן אלעזר הכהן יש רבדים שונים. אבקש להצביע על כמה מהם ולבדוק מהו הסיפור שמאחורי הסיפור.
ההתנגדות לקיצוניות אינה נובעת ממה שיש בה אלא ממה שאין בה. הקיצוניות לעצמה היא תוצאה של להיטות, התמכרות ונכונות ללכת עד הסוף עם אידיאל אחד,
בתחילת פרשת פנחס מבטיח הקב"ה לפנחס ברית שלום (במדבר כ"ה, י-יב): "וידבר ה' אל-משה לאמר. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן השיב את-חמתי מעל בני-ישראל בקנאו את-קנאתי
בספירת שבט ראובן מזכירה התורה את חטא קורח ועדתו, שעליהם נמנו גם דתן ואבירם בני שבט זה, והעונשים שקיבלו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם
לפני מותו מבקש משה מהקב"ה למנות לו יורש וממשיך דרך להנהיג את העם: " יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". הביטוי הזה
מיד לאחר ברכות השבח שבראש "התפילה", תפילת העמידה, קבעו חכמים את ברכת "חונן הדעת". מה טעם פתחו דווקא בה? וכי אין בקשות גדולות וחשובות הימנה?
נוהגים לצטט את 'הלכה, ואין מורין כן' כדי להסביר את האירועים המסעירים של פרשת זמרי ופנחס. לקביעה היבטים משפטיים רחבי היקף וחשיבות ואני מבקש להתמקד
מבחן קצר – מי היה האדם הראשון שראה אל מול עיניו מעשה עוולה, והגיב במעשה אלים וקטלני? אם עניתם "פנחס" – טעיתם, היה זה לא
סמוך לעליית משה להר סיני, מוקרבים קרבנות: "וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כד, ח). הציווי על הקרבת קרבן
לאחר שהתבשר משה שהוא לא ייכנס לארץ, הוא פונה אל הקב"ה בלשון יחידנית בתורה: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר
