הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מה אנו אמורים ללמוד מנקמת ד' במדיין? פרשתנו כוללת בתוכה את אחד ממעשי הנקם הקשים ביותר, בו מצטווה עם ישראל לעבור במחנה מדיין, ולהרוג את כל מי שהייתה שותפה בהכשלה הגדולה של מחנה ישראל. מדובר במחנה שבויים, בו נהרגות נשים. אמנם, הן נהרגות בשל העוול בכפן, שכן אין מדובר בנשים תמימות. מדובר בנשים שפגעו בנקודה הרגישה ביותר בעם ישראל, ולא זו בלבד אלא שהן אלה שהביאו למגפה הנוראה. הן היו אלה שעליהן הוטלה המשימה לממש את העצה המחפירה של בלעם, והן עשו זאת בצורה מושלמת, והפיתוי שפיתו בו את עם ישראל הביא לחורבן ומגיפה. על כן אין אנו רואים אותן חפות מפשע, ולא זו בלבד אלא שניתן לראותן חלק ממעגל הלחימה. ברם, בשעה שהן מצויות במחנה השבויים, אין הן מסוכנות עוד, ולאור הכללים שאנו נוהגים בהם היום, אין אנו פוגעים בשבויים. לפיכך – מה עלינו ללמוד מפרשת נקמת ד' במדיין?
יש החולמים על שיבת מעשה הנקמה למציאות, ועל הויתור על כל מה שהעולם התקדם בו בתחומי האמנות השונות שבין בני אדם מוסריים, ואף טוענים שחילול השם הוא לא להרוג שבויים. עמדה כזו עומדת בסתירה לדברים רבים של חכמים, המדברים על שבחם של ישראל שהם מתוקנים יותר מהעולם כולו ביחסם לבני אדם, ובסתירה לדברי פרשנים המלמדים כי דווקא האומה הישראלית היא החייבת יותר מכל לנהוג בדרך המוסרית של כיבוש – ראה את דברי הרמב"ן במצוות "ונשמרת מכל דבר רע". לא זו בלבד אלא שלא ניתן להתכחש לעובדה שנוהג שכזה משמעו לא רק שפיכות דמים נוראה כי אם גם סיכון האומה הישראלית בשעה שבניה עלולים להיות נתונים לחסדי שלטון זר, אם כי זה אינו הטיעון העיקרי בשבח ההתנהגות היותר ראויה בתחומי שפיכות הדמים. מאידך גיסא, אין אנו רשאים למחוק דבר מן התורה, ולפגוע בנצחיות התורה בטענה כי אין הדברים רלוונטים עוד – העושה כך פוגע באחד מעיקרי האמונה, ואף כורה תהום אליה נפלו כל הטוענים ל"יהדות מתקדמת", שלמעשה נותרו הרחק מאחור.
דומה שזה השיעור שעלינו ללמוד. ראשית, אנו למדים כי אין התורה רואה כאויב רק את המסכן את גופנו, כי אם מלמדת שהפגיעה היותר חמורה היכולה להיווצר מצויה דווקא בעולם הרוחני. עם שהאויב מתנכל למוסריותו, שמפתה אותו להתכחש לקדושתו וצניעותו, ומקעקע את יסודותיו הרוחניים – ימצא עצמו קורס גם אם עוצמתו הצבאית חזקה מאוד. התורה מלמדת כי האויב היותר גדול הוא אכן זה המבקש למסמס את היסודות המהותיים של הקיום הלאומי, ונגדו המלחמה קשה יותר. אנו יכולים אפוא ללמוד היום כי מוטל עלינו לראות כאויב לא רק העומדים עלינו להשמידנו במישור הפיזי, אלא גם את אלה המבקשים להרוס את ייחודיות האומה הישראלית ולבולל אותה בין האומות.
שנית, אין אנו רואים את הנקמה כדבר שאין לו מקום. שורש הנקמה הוא הקביעה כי יש דין ויש דיין, ועולם זה ראוי לו שינהג באורחות משפט וצדק, בהם הרשע נענש ומשיבים לו את גמולו בראשו. ב"ה, אין אנו מממשים עוד את הנקמה בשפיכות דמים, אולם עצם הבקשה המתמדת שלא להסכים כי מי שחטא נגדנו במישור הרוחני והפיזי ינוקה מעוון, ואנו נמשיך לנהל עימו משא ומתן רגיל בלי שנתבע ממנו כפרה על מעשהו – היא עצמה המעשה המוסרי היותר גדול.
לעיתים חוסר המוסר מתחפש למידת הרחמים והחסד, ונראה כלפי חוץ כדבר נכון יותר לעשותו. אולם הנוהג כך מתעלם מהחובה לקיים עולם בו יש הבדלה בין צדיק לרשע, ובו נעשה גם דין ומשפט. יפה מקומם של השלום החמלה וההתפייסות, ואין אנו דוחקים ערכים אלה מעולמנו. אימתי? בשעה שאין הם מחפים על המאבק המתמיד שיש בנו כנגד העוול והרשעה, ואין הם וויתור הנובע מחולשה ומעמדה מוסרית מוטעית.
(פנחס תשסו)
