עשו סייג לתורה

פרשת פינחס הייתה מאז ומעולם משאת נפש של קנאים למיניהם. לנוכח מעשה זמרי וכזבי נתפס כאחד מרגעי החולשה של העם: על אף שהמעשה היה "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל", לא עשו מעשה, אלא הסתפקו בבכיה: "והמה בכים פתח אהל מועד". רק פינחס הצליח ל"השיב את חמתו" של הקדוש ברוך הוא, ולמנוע את כיליונם.
ועדיין קשה, מדוע לא הגיבו כל השאר? מדוע נתפשו להלם-אלם משתק שכזה? פרשנים ראשונים ואחרונים התחבטו בשאלה זו וניסו להציע לה פתרונות שונים. חז"ל ורש"י בעקבותיהם מפרשים שנתעלמה ממשה ההלכה. לעומת מעשה העגל, שם עמד משה רבנו כנגד ששים ריבוא, כאן רפו ידיו, וכל כך "כדי שיבוא פינחס וייטול הראוי לו". השאלה טובה, התשובה הרבה פחות: מה טעם דווקא כאן נתבקש פינחס ליטול "שכר הראוי לו"?
דודי, ר' פינחס פלאי, תלה את רפיונו של העם לא במעשה עצמו אלא במוטיבציה שגרמה לו. זמרי לא עשה את מעשהו כמעשה משובה יצרי, של חטא, אלא "בשם התורה". המדרש (שמובא בפירושו של רש"י לפרק כה, פס' ו), מפרט דו שיח למדני שלם שתוכנו נותר סמוי בפשט הכתובים, אבל בעיני רוחם של חז"ל (סנהדרין פב, ע"א) התנהל בין זמרי ומשה.
העילה המקורית הייתה ניסיונו של משה להשליט את "שלטון החוק", בצוותו (כה, ה): "ויאמר משה אל שופטי ישראל: הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור". כדרכו של עולם, היו אנשים שהשלטת מרותו של החוק והדין לא נשאה חן בעיניהם: "הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה – עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: הישמעי לי! – אמרה לו: בת מלך אני, וכן ציווה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא [=זמרי] נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו [=ממשה], שהוא [=זמרי] – שני לבטן [שהרי מוצאו משמעון, השני בבני יעקב], והוא [=נמשה], שלישי לבטן [=מצאצאי לוי, בנו השלישי של יעקב]".
כאשר גם 'תחרות' זו לא הועילה, נקט זמרי ב'לחץ פיזי מתון': "תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?".
במדרש שמות רבה (לג, ה), פיתחו טענה חריפה זו עוד יותר. אמר לו זמרי למשה: "אתה הוא הנאמן של תורה, שהקב"ה מתגאה בך, אף אשתך שנטלת – אסורה היא לך, זו מדיינית וזו מדיינית, זו גדולה בת אבןות, ואשתך בת כומר!".
זמרי לא ביקש אפוא רק אחר פורקן יצרו, אלא ביקש להיתלות במעשיו של משה, בחינת "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים". אוי לו למנהיג שאומר לבן עמו "טול קורה מבין עיניך", והלה משיבו "טול קיסם מבין שיניך". אם ל"גדולים" כמשה רבנו מותר, בוודאי שלאדם פשוט הדבר מותר?
לנוכח האשמה חריפה זו, נסתתמו טענותיו של משה: "נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב "והמה בכים פתח אהל מועד". וכתיב "וירא פנחס בן אלעזר", מה ראה? – אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! – אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [=קורא האיגרת הוא יהא השליח]". ושמואל אמר: ראה (משלי כא) "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' "- כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב.
מעשה פינחס מלמדנו שלעתים הדיבור ב"שם" התורה, הוא-הוא "חילול השם". כאשר נעשים ב"שם התורה" מעשים שלא ייעשו – אין חולקים כבוד לרב. כיוצא בדבר אמרו חכמים במשנת אבות: "ועשו סייג לתורה" – אל תשתמשו בתורה כדי להצדיק כל מעשה נבלה, פשע או עוולה. עשו סייג לתורה, ואל תוזילו את ערכה.
ועדיין קשה: אם גילה פינחס כושר מנהיגות כה בולט, מדוע לא נבחר להיות ה"איש על העדה" שימשיך את מורשתו של משה? ותשובתה בצדה: פינחס פעל מתוך קנאות. גם אם זו הייתה יפה לשעתה, אין פינחס ראוי לשמש מנהיג לדורות. לשם הנהגה לא די בקנאות לרגע, אלא בחזון ארוך טווח: "איש אשר רוח בו, אשר יוציאם ואשר יביאם", מנהיג שיהיה מסוגל לא רק להוציא את העם לפעולה נועזת, אלא גם להביאו אל היעד, אל הארץ המובטחת.
(פנחס תשסו)