כל המאמרים במדור פינחס

בשבוע שעבר עסקתי בטור זה בשאלה מדוע במסורת הרבנית אין אומרים תחנון בשבת, בעוד במסורת יהדות אתיופיה דווקא כן. הצעתי אז הסבר תיאולוגי ותרבותי, אולם

פנחס דוקר את זמרי ואת כזבי, וזוכה מייד ל“בְּרִיתִי שָׁלוֹם” (במדבר כה, יב). כבר כאן ניכרת הסתירה שביסוד הפרשה: מעשה של חריפות זוכה בגמול של

בשנת 1995 נסע מורה פשוט לאנגלית מסין לביקור ראשון בארצות הברית. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה נחשף לאינטרנט. מתוך סקרנות הוא הקליד במנוע החיפוש

בואו תעצרו רגע, תנשמו עמוק, ותסתכלו להם בעיניים: לילדים ולמתבגרים שלנו. אנחנו לא מפסיקים לבנות להם מגדלים: משקיעים בבגרויות, בשיעורי תגבור, בחוגי העשרה, מורידים להם

כשעמדתי לפני שבועיים בלב הכפר הלבנוני מגדל זון, הדבר הראשון שהכה בי לא היה ההרס הפיזי, אלא השקט המשונה של דרום לבנון. אבל השקט הזה

יוחנן בן יעקב, כפר עציון   התפרעויות ציבור חרדי גדול במאבק נגד גיוסם לצבא הן חמורות ומסוכנות. כדי להתמודד עמן נדרש להבין את מניעיהם. בשורות

הרב עוזיאל אלמקייס פרשת פנחס מלמדת אותנו שיעור נצחי על עוצמתה של מסירות נפש המגיעה ממקום טהור. בפתח הפרשה, הקב"ה מעניק לפנחס את השכר הגבוה ביותר:

"בצבא מחנכים לעבירות החמורות ביותר בתורה במדינה הטמאה הזאת. כל הצבא הזה בא לעקור את שם השם. הרמטכ"ל הארור, יימח שמו וזכרו, שלח חייל לכלא

סיפורו של חוני המעגל, שנטע חרוב על אף העובדה שלא הוא צפוי ליהנות מפירות אלו, כי אם הדורות הבאים, מהווה אבן פינה לתפיסת עולם שיש

בשבוע שעבר התקיימה בלשכת הרמטכ"ל פגישה חשובה בין הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר וצמרת צה"ל, לבין נציגות של ראשי ישיבות ההסדר ראש ישיבה מהישיבות הגבוהות ומנכ"ל