שגב יובל (סמנכ"ל הגנת סייבר Aidoc)בשנת 1995 נסע מורה פשוט לאנגלית מסין לביקור ראשון בארצות הברית. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה נחשף לאינטרנט. מתוך סקרנות הוא הקליד במנוע החיפוש את המילה "Beer" – בירה. מיד הופיעו תוצאות מארצות הברית, מגרמניה וממדינות נוספות. אחר כך הוא הקליד את המילה "China". כמעט שום דבר לא הופיע. באותו רגע הוא הבין שיש כאן הזדמנות עצומה: אם העולם עומד לעבור למסחר דיגיטלי, סין פשוט אינה קיימת במרחב הזה.
הבעיה הייתה שהאיש הזה לא היה מתכנת, לא מהנדס ואפילו לא ידע לכתוב שורת קוד אחת. למעשה, עד אותו ביקור הוא כמעט לא השתמש במחשב. גם סיפור חייו לא בישר גדולות. הוא נכשל פעמיים בבית הספר היסודי, שלוש פעמים במבחני הכניסה לאוניברסיטה, נדחה עשר פעמים על ידי אוניברסיטת הרווארד, והגיש מועמדות לכשלושים מקומות עבודה – ובכולם נדחה. אפילו כשסניף ראשון של KFC נפתח בעירו, מתוך 24 מועמדים שהגיעו לראיון התקבלו 23. היחיד שנדחה היה הוא.
רוב האנשים היו נשברים בשלב הזה. אבל לא ג'ק מא. הוא חזר לסין, אסף 17 חברים בדירה קטנה, ושכנע אותם להאמין בחזון שנשמע אז כמעט דמיוני – להקים פלטפורמה שתאפשר לעסקים למכור ולקנות דרך האינטרנט. כך נולדה Alibaba, שהפכה עם השנים לאחת מחברות המסחר האלקטרוני הגדולות בעולם, בשווי של מאות מיליארדי דולרים. הסיפור שלו הוא לא סיפור על מזל, אלא על אדם שלא הפסיק לנסות גם אחרי אינספור כישלונות.
ועכשיו תחשבו לרגע על משה רבנו. אם הייתם במקומו, לא הייתם רוצים "לסדר" את הילדים שלכם? בעצם, לא צריך להיות משה רבנו. נניח שהקמתם חברה מצליחה במו ידיכם. עשרות שנים השקעתם, ויתרתם על שעות שינה, על זמן עם המשפחה, בניתם ארגון שמעסיק אלפי עובדים ופועל ברחבי העולם. כשהגיע הרגע לפרוש, לא הייתם רוצים שהבן או הבת שלכם ימשיכו את הדרך שבניתם? זו הרי משאלה טבעית שכל הורה יכול להזדהות איתה.
בדיוק ברגע כזה נמצאים משה רבנו בפרשת השבוע. לאחר שבנות צלפחד מקבלות את הזכות לרשת את נחלת אביהן, משה מבין שלירושה יש מקום גם בתורה. חז"ל מתארים את מחשבתו במילים מרגשות: "הגיע שעה שאתבע צרכי – שיירשו בני את גדולתי." זו אולי הפעם הראשונה והיחידה שבה התורה מתארת את משה מבקש בקשה אישית עבור משפחתו. לא עושר, לא כבוד, לא חיים ארוכים – רק שבניו ימשיכו את מפעל חייו.
אלא שהקב"ה משיב לו תשובה מפתיעה. לא בניו של משה ינהיגו את עם ישראל, אלא יהושע בן נון. רש"י מסביר את הבחירה במילים קצרות אך עוצמתיות: "נוצר תאנה יאכל פריה." יהושע היה שם כל השנים. הוא לא היה בן למשפחה מיוחסת, לא ירש את התפקיד ולא קיבל קיצורי דרך. הוא היה התלמיד שלא מש מאוהלו של משה, זה שליווה אותו במסירות, למד ממנו, סידר את בית המדרש, הקשיב, שאל והתמיד. ההנהגה לא ניתנה לו כמתנה – היא הייתה פירות של שנים ארוכות של עמל.
חז"ל מנסחים כאן עיקרון שנכון לא רק ללימוד תורה, אלא לכל תחום בחיים: "שלושה כתרים הם – כתר כהונה, כתר מלכות וכתר תורה." כתר כהונה עובר בירושה לצאצאי אהרן, כתר מלכות עובר לבית דוד, אבל כתר תורה שונה לחלוטין: "כל הרוצה ליטול – יבוא וייטול." ידע, חכמה, מנהיגות, מקצועיות ואופי אינם עוברים בירושה. כל אדם צריך לרכוש אותם בעצמו.
גם המציאות מלמדת את אותו הלקח. מחקרים על עסקים משפחתיים מראים שכשליש בלבד מצליחים לעבור לדור השני, ורק אחוזים בודדים שורדים גם בדור הרביעי. אפשר להוריש לילדים חברה, מניות או חשבון בנק, אבל אי אפשר להוריש את הרעב להצליח, את המשמעת, את ההתמדה ואת הנכונות לקום אחרי כל כישלון.
אולי זו הסיבה שבחר הקב"ה דווקא ביהושע. לא בגלל הייחוס שלו, אלא בגלל הדרך שלו. לא בגלל מי שהיה אביו, אלא בגלל מי שהוא בחר להיות.
פרשת פנחס מזכירה לנו שהמורשת הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להשאיר לילדינו אינה תפקיד, עסק או ירושה. המורשת האמיתית היא להנחיל להם את ההבנה שהכתרים החשובים באמת אינם ניתנים במתנה. הם נבנים בעמל, בהתמדה, באמונה ובבחירה יומיומית שלא לוותר – גם כששומעים שוב ושוב את המילה "לא".
