שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בשבוע שעבר עסקתי בטור זה בשאלה מדוע במסורת הרבנית אין אומרים תחנון בשבת, בעוד במסורת יהדות אתיופיה דווקא כן. הצעתי אז הסבר תיאולוגי ותרבותי, אולם בעקבות הדברים קיבלתי הערה מעניינת מידידי, הרב גדעון אדמנית, שפתח בפניי כיוון מחשבה רחב בהרבה.
לדבריו, האיסור על אמירת תחנונים בשבת אינו רק עניין ליטורגי, אלא תוצאה של פולמוס היסטורי: "לענ"ד, סיבת ההתנגדות לתחנון בשבת היא תוצאה של מאבק חז"ל כנגד מנהגים שנהגו לצום בשבת… כנגד זה עיצבו חכמים את השבת, כחלק ממאבקם כנגד תפיסות פסימיות, כיום של עונג, תקווה, סיפוק ושמחה".
יש בדברים הללו יותר מהסבר למנהג אחד. הם מציעים מפתח להבנת עיצוב השבת כולה במסורת חז"ל. ייתכן שחלק מן ההלכות והמנהגים שאנו מכירים אינם רק פרשנות של פסוקי התורה, אלא גם תגובה מודעת למסורות יהודיות אחרות שפירשו את השבת באופן שונה מהזרם הפרושי (חז"ל).
כך, למשל, אין אומרים תחנון בשבת מפני שחז"ל ביקשו לעצב את השבת כיום של שמחה, עונג וקרבת א-לוהים, ולא כיום של אבל, תענית או זעקה. אותה מגמה ניכרת גם במנהג הדלקת נרות שבת. הקראים פירשו את הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" כפשוטו, ולכן נהגו לשבת בחשיכה מוחלטת.
חז"ל, לעומתם, עיצבו שבת של אור, שלום בית ועונג. חוקרים אף הציעו שברכת הדלקת הנרות קיבלה את עיצובה הסופי כחלק מאותו פולמוס. כך גם ביחס לאכילת מאכל חם בשבת. בעל המאור כותב בחריפות כי מי שאינו אוכל חמין, יש לחשוש שמא הוא מין. אין זו רק המלצה לאכילת חמין, אלא הכרזה אידיאולוגית: השבת איננה יום של סיגוף, אלא יום של עונג.
אפשר להציע שהדבר נכון גם ביחס ליחסי אישות בשבת. במסורת ביתא ישראל, וכבר קודם לכן בספר היובלים, נאסר תשמיש המיטה בשבת באיסור חמור. לעומת זאת, חז"ל לא הסתפקו בהיתר, אלא קבעו שעונת תלמידי חכמים היא דווקא מליל שבת לליל שבת. ייתכן שאין זו רק הלכה הנובעת ממצוות עונג שבת, אלא גם תגובה למסורת קדומה שביקשה לאסור את הדבר. במקום להרחיק את הזוגיות מן השבת, חז"ל הפכו אותה לחלק מקדושת השבת עצמה.
ייתכן שאף דיני פיקוח נפש משתלבים באותו מהלך. כבר בימי בית שני מסופר על קבוצות שסירבו להילחם בשבת ונפלו בידי אויביהן. חז"ל קבעו לעומת זאת את העיקרון: "וחי בהם ולא שימות בהם". גם כאן אין זו רק פסיקה הלכתית נקודתית, אלא תפיסה שלפיה קדושת השבת נועדה להעצים את החיים ולא לבטל אותם.
מעניין לראות שכל הדוגמאות הללו מתקשרות גם למסורת יהדות אתיופיה. במסורת זו נהגו לומר תחנון בשבת; לא אכלו מאכל חם; אסרו יחסי אישות בשבת; ובתחומים מסוימים אף שמרו על תפיסות קדומות יותר ביחס לשבת. אין כאן רק הבדלים במנהגים נקודתיים, אלא שתי תפיסות שונות של מהותה של השבת.
שתי התפיסות שואפות לקדושה, אך הן מעצבות אותה בדרכים שונות. אם אכן כך, הרי שאין לראות כל הלכה בפני עצמה בלבד. מאחוריהן עומדת אידיאולוגיה שלמה. אין אומרים תחנון כנגד תפיסת שבת של תענית. מדליקים נרות כנגד הישיבה בחושך. אוכלים חמין כנגד איסור השארת אש. מקיימים יחסי אישות כנגד מסורות שאסרו זאת. מחללים שבת לצורך פיקוח נפש כנגד תפיסות שקידשו את השבת גם במחיר החיים. א
ז הערתו של אדמנית מעלה כאן שאלה: האם כל ההלכות הללו אכן נוצרו מתוך פולמוס? קשה להוכיח זאת בכל מקרה ומקרה. אולם, כהשערה היסטורית יש בה כוח פרשני רב, והיא מאפשרת לראות את השבת לא רק כמערכת של איסורים והיתרים, אלא כביטוי לתפיסת עולם שלמה.
ואולי יש כאן גם לקח רחב יותר לחיינו. הפילוסוף פרידריך ניטשה טען שרבים מבני האדם אינם חיים מתוך חזון פנימי, אלא מתוך תגובה מתמדת לאחרים מתוך התנגדות, נקמה או ריאקציה. אם כך, השאלה איננה רק כיצד נולדו מנהגים, אלא כיצד אנו מעצבים את חיינו. האם אנו חיים מתוך תגובה למה שסביבנו, או מתוך זהות חיובית ועצמאית?
זו שאלה שכדאי לקחת עימנו גם מעבר לדיון ההלכתי, שכן בסופו של דבר, לא רק השבת מתעצבת מתוך בחירה, גם אנחנו. איזו שבת שלא תהיה, אין כמו השבת. "אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת, אֲנִי מַרְאֶה לָכֶם נֵרוֹת שֶׁל צִיּוֹן".
