פרשת "ראה" פותחת ב"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו), אך למעשה עוסקת בשאלה הגדולה שכל חברה, ארגון ומדינה נדרשים להתמודד עמה:
ח"כ משה קינלי טור פז "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". המילה ׳ראה׳ פונה אל האדם מישראל בלשון יחיד, למרות שברכה וקללה הן בקולקטיב,
הקשר שבין הקב"ה לישראל מוגדר בפרשתנו כקשר שבין אב לבניו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם". משה מדגיש בפני העם כי הזיקה לקב"ה אינה נשענת רק על
אחת התופעות המרתקות והגורליות בהתנהלות האנושית היא האופן שבו אנשים מגיבים למצבי סכנה עתידיים אפשריים, ולסיכונים ברמת ודאות גבוהה או נמוכה. כאשר מדובר באיומים מוחשיים,
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה… כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" [מההפטרה]. פירש הרד"ק: "'לא נוחמה', עד עתה. 'כְּלִי
משה רבנו, המנהיג והנביא המיתולוגי של עם ישראל, זה שהוציאם ממצרים, הוריד להם את התורה מהשמים, והנהיגם במדבר במשך ארבעים שנים קשות ומאתגרות, ניצב עתה
בין ברכה וקללה, חירות ואחריות, והיכולת לראות נכון את החיים פרשת ראה היא אחת הפרשות החדות ביותר בתורה, מפני שהיא אינה מסתפקת בציווי או בסיפור,
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. אָמַר רַבִּי אָבִין: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי,
הכתוב מציב בפני האדם את הבחירה בין שמיעה בקול ה' לבין שמיעה בקול יצריו. בצד המעשים ניצבים השכר והעונש – הברכה והקללה. כך נאמר (דברים
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים יא, כו-כז). השבת אנו גם מברכים את חודש
