שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)אחת התופעות המרתקות והגורליות בהתנהלות האנושית היא האופן שבו אנשים מגיבים למצבי סכנה עתידיים אפשריים, ולסיכונים ברמת ודאות גבוהה או נמוכה. כאשר מדובר באיומים מוחשיים, שהסכנה בהם מוחשית ונראית לעין, כמעט אין מי שיתעלם ממנה, יתכחש לה או ידחיק אותה. אבל כאשר מדובר באיום עתידי, גם אם הכתובת המאיימת נכתבה על הקיר באותיות קידוש לבנה, שם כבר התגובות משתנות באופן קוטבי. יש כאלה שיתייחסו אל האיום ברצינות, ינסו לעשות כמיטב יכולתם למנוע או לנטרל אותו מראש, או להתגונן מפניו, גם אם הדבר דורש מהם מאמץ גדול ועשיית שינויים שאינם פשוטים. אולם יש שיתייחסו אליו בהכחשה ובהדחקה, וימצאו לעצמם הסבר רציונלי מדוע מדובר באיום סרק שאינו ממשי, ושלא הגיוני שהמאיים יממש אותו. יש אפילו מצבים שבהם הנימוק מדוע האיום לא יוכל להתממש יהיה אידאולוגי. פעמים שהם יתייחסו למי שלוקח את האיום ברצינות כאל פרנואיד שרואה צל הרים כהרים, שהוא חסר אמונה, ואם הוא גם חושף את חששותיו ברבים, הוא עלול להיות מואשם בהחלשה. אולם אם בכל זאת האיום יתקרב, הם ינסו למנוע אותו ברגע האחרון, גם אם ברוב המקרים כבר יהיה מאוחר מדי. התופעה הזאת חוזרת על עצמה פעם אחר פעם בחיי היחיד והציבור, אולם לצערנו לא לומדים ממנה לקח.
אחד הדברים המופלאים והייחודיים לעם ישראל וללימוד תורת ישראל הוא העיון השבועי בפרשת השבוע, שמבקש לשאוב ממנה השראה וכיוון לפרשיות חיינו בהווה. לשם כך נדרש עיון דקדקני וקפדני, כדי שלא להיגרר לדרשנות שטחית שמדביקה באופן מלאכותי דבר לדבר, גם אם הם אינם לגמרי דומים או קשורים.
פרשת ראה פותחת בסוגיית הבחירה החופשית של האדם – של היחיד ושל הציבור – באפשרות שניתנה לאדם לבחור בין האפשרויות העומדות בפניו: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' אֱ-לֹהֵיכֶם וגו'. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים יא, כו-כח). למרבית הפלא, לאדם יש בחירה חופשית לבחור גם באפשרות הגרועה, גם כשהוא מודע לכך, בשונה מבעלי חיים אין בו מנגנון הישרדות אינסטינקטיבי שחוסם אותו מלבחור בכך.
הרש"ר הירש (כאן) מבאר שהשימוש בביטוי "ראה" מלמד שהבחירה בין האפשרויות שנמצאות בפני האדם היא עובדה מוצקה, שניתן להיווכח בה באופן ברור, כראייה ודאית של הדבר. בכלל זה גם הבחירה באפשרות הגרועה.
מו"ר הרב ישראלי זצ"ל (בשיחה בישיבת מרכז הרב משנת תשט"ו) הלך בדרכו של הספרי, שמשווה בין יסוד הבחירה שבפרשתנו לבין האזכור שלה בפרשת ניצבים, כבחירה בין חיים למוות: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). המדרש בספרי על פרשתנו (דברים יא, כו) מציין את האפשרות שפתוחה בפני האדם לבחור באופן מודע באפשרות הגרועה והמסוכנת, ומדגיש את הציווי של התורה שלא לבחור בה אלא בחיים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל יט) ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה״, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְנָתַן הַמָּקוֹם לְפָנֵינוּ שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ חַיִּים וְדֶרֶךְ מָוֶת, נֵלֵךְ בְּאֵיזוֹ מֵהֶם שֶׁנִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּבָחַרְתָּ בַחַיִּים'! מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וְהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי שְׁבִילִים, אֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִישׁוֹר וְסוֹפוֹ קוֹצִים, וְאֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ קוֹצִים וְסוֹפוֹ מִישׁוֹר, וְהָיָה מוֹדִיעַ אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וְאוֹמֵר לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים אֶת שְׁבִיל זֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִישׁוֹר? כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת אַתֶּם מְהַלְּכִים בַּמִּישׁוֹר וְסוֹפוֹ לָצֵאת לַקּוֹצִים! וְאַתֶּם רוֹאִים אֶת שְׁבִיל זֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ קוֹצִים? כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת אַתֶּם מְהַלְּכִים בַּקּוֹצִים וְסוֹפוֹ לָצֵאת לַמִּישׁוֹר!"
בפרשת ניצבים יש גם התייחסות למי שמתכחש ביודעין לסכנה ולאיום, משום שאינו מעוניין לשלם את מחירה של הבחירה הנכונה, הקשה יותר: "וְהָיָה בְּשׇׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח). הוא דוחה מעל פניו את הסכנה הכרוכה בכך, ומשכנע את עצמו: "שלום יהיה לי", ולא יקרה לי כלום. ואת המחיר הכבד של גישה זו.
ברירת המחדל צריכה להיות שאיום יתממש, ולכן צריך להיערך לו.
אנו נמצאים במערכת בחירות חסרת תקדים. מנהיג מפלגה שנושאת לשווא את שם הדמוקרטיה מאיים, בצורה פשיסטית מפורשת, מעל כל גלי האתר, שלאחר הבחירות ידרוש את תיק הביטחון, ירדוף את הציבור הדתי־לאומי הפטריוטי שהקיז את דמו במלחמה, יפנה את כל המאחזים והחוות שהוקמו לאחרונה ביו"ש, יסגור את מכינת עלי ואת דומותיה, ששיכלו עשרות מבוגריהן, יפטר את ראש השב"כ דוד זיני, שכל חטאו הוא שהוא דתי־לאומי, יסגור את אמצעי התקשורת הלאומיים, כמו ערוץ 14, הקול המשקף את דעותיהם של יותר ממחצית העם, ידרוש לחנך מחדש את בני הציבור הדתי־לאומי לחינוך "דמוקרטי־ליברלי", כמיטב המסורת הבולשביקית. חברים אחרים שם כבר הודיעו שצריך גם לפרק את מסלול ישיבות ההסדר, וזו רק רשימה חלקית.
ראש הגוש שלו, רמטכ"ל לשעבר, לא טרח אף להתנער, להסתייג או לגנות, ושתיקתו כהסכמתו. היא מלמדת על תלותו הפוליטית במפלגה זו ועל האפשרות לממש את תוכניותיה בעתיד.
ומה התגובה בציבור הדתי־לאומי, שאליו מופנה האיום? ישנם שאכן מתייחסים אליו ברצינות, מתוך הבנה שאם הוא יגיע לעמדת כוח הוא אכן יממש את איומו, מתוך שנאה תהומית. הם מתגייסים לפעול כדי שמפלגה זו לא תגיע לשלטון, ושייבחרו מפלגות לאומיות שלא יכניסו אותה לקואליציה שלהן. אבל יש גם כאלה שאומרים: "שלום יהיה לי", מדחיקים ומתכחשים. הם משכנעים את עצמם שהאיום בכלל אינו רציני, ושאין סיכוי שיתממש, ומתייחסים לאלה שלוקחים את האיום ברצינות כאל פרנואידים.
בשבוע שעבר ציינו את יום השנה לעקירה מגוש קטיף ומצפון השומרון. גם שם היו רבים שלא האמינו, ושכנעו את עצמם שהאיום של שרון לא יתממש. וכשהאיום החל להתממש הם ניסו, אבל כבר היה מאוחר. הדבר דומה מאוד גם למה שקרה במאבק על ימית.
נקווה להתעשתות לפני שיהיה מאוחר.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל
