במסגרת סדרת החינוך שאנו עוברים תוך כדי קריאה בפרשות ספר בראשית, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים ודרך ארץ קדמה לתורה, מעשי שמעון ולוי שערכו טבח
"פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה והיה בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות
כאשר בני ישראל שבים ממלחמת מדיין ואתם שבויות המלחמה, קוצף עליהם משה: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור
קדושים תהיו – האסוציאציה הראשונית למקרא הציווי היא , שבכדי לקיים צו אלוקי זה, יש למסור את הנפש על קידוש ה'. סמיכות פרשת קדושים לימי
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולא נאמר: ועשו לי משכן, או לחילופין: ועשו לי בית מקדש. פסוק זה נראה במבט ראשון כתלוש מן הנושא הנדון
יעקב ויוסף, שלא כאברהם ויצחק, עברו תהליך חניטה טרם הקבורה. בימינו, כאשר מקובל לקבור את המת בפרק הזמן הקצר ביותר העומד לרשות העוסקים במלאכה, מפני
הביטוי "החלום ושברו" מופיע במלחמת גדעון עם מדין, כאשר חייל מצבא מדין סיפר את חלומו לרעהו: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ
הפרשה מתארת אונס ברוטאלי של דינה בת יעקב על ידי מושל האזור: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם
כאשר רחל אמנו לא יכלה ללדת כי עקרה הייתה, היא ביקשה מיעקב: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַיָּבֹא
בלידת יעקב ועשיו כתוב: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (בראשית כד',כה'), ואילו בלידת פרץ וזרח בני תמר ויהודה כתוב: "ויְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים
