ד"ר יצחק קניגסברגהפרשה מתארת אונס ברוטאלי של דינה בת יעקב על ידי מושל האזור: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד').
ויקח אותה באונס (כתר יונתן). וַיְעַנֶּהָ – כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי (מלבי"ם).
מאז חטא האכילה מעץ הדעת על ידי אדם וחוה, הפך חוש הראיה למעורר התאווה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם". (שם ג') רד"ק : "ויראו, אחר שאכלו מפרי העץ נולדה בהם תאות המשגל".
בפגישה שהתקיימה בין שכם וחמור לבין יעקב ובניו, לבטח ניסה שכם להסביר את הנסיבות שהביאו אותו לאנוס את דינה.
למראה יופיה הוא לא הצליח לעמוד בפיתוי ובדחפי האון הבלתי ניתנים לשליטה שהתגברו אצלו, ולכן הוא ביצע את האונס. לטענתו זה נבע מאהבתו אל דינה: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ", ועתה הוא מבקש מהם את ידה: "בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (שם לד').
טענות אלו נפוצות בבתי משפט הדנים אנסים. עורכי הדין מגייסים רופאים מומחים, בכדי להוכיח שלאנס לא הייתה שליטה על מעשיו בזמן ביצוע האונס. בחלק מהמקרים הוא אפילו מבקש סליחה מקרבן האונס, ובמקרים אחרים הוא מבקש להמשיך לחיות איתה, כאילו דבר לא קרה. לטענת הרופאים המומחים, חוסר השליטה על דחפי האון המוגברים של האנס, מקורם בהיווצרות עודף הורמון הטסטוסטרון. הטסטוסטרון הוא הורמון המין העיקרי אצל הגבר. הטסטוסטרון נחוץ להתפתחות נורמאלית ולשמירה על המאפיינים הגבריים. הוא גם אחראי לחוסן הגברי, להתפתחות מסת השרירים והעצם. לטסטוסטרון תפקיד חשוב גם בפוריות, הוא מסייע בתהליך יצירת הזרע, הוא זה שמעורר אנרגיות ודחפים בכלל, ואת הדחף המיני בפרט. בלוטת יותרת המוח הנמצאת במוח מפקחת ומוסתת את כמות יצירת הטסטוסטרון. בימינו ניתן לטפל באון היתר ולמנוע את הדחפים הבלתי נשלטים של האנסים.
לאחר ביצוע זממו, המערכת ההורמונאלית מתייצבת, והאנס שמבין את רוע מעלליו, מסוגל להביע רגשות חרטה וסליחה כלפי קרבן האונס. כך ניתן להסביר את התנהגותו של שכם בן חמור כלפי דינה בת יעקב.
התורה התחשבה ביתר האון של הגבר במצבים מיוחדים. אשת יפת תאר שהתורה התירה לקחתה, היא דוגמה לכך. היתר זה נראה תמוה וחורג, לאור האיסור הגורף בנושא זה: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ז'). התורה מתחשבת במצב החירום שבו נתון החייל , כאשר יצרו תוקפו בלהט סערת הקרב.
לאור כל זאת נשאלת השאלה מדוע הרגו שמעון ולוי את שכם בן חמור, ומדוע נענשו ונהרגו כל אנשי שכם?
אפשר לענות על פי רש"י: "נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה – לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול". האומות הענישו במוות את אונסי הבתולות, ולכן הגיע לשכם להיהרג. אנשי שכם לא העמידו בית דין לדון את שכם ובכך עברו על אחת משבע מצוות בני נח, ולכן גם הם בני מוות.
הדעה נותנת, ששמעון ולוי לא בדקו בציציות החוק. הם הרגו את שכם כנקמה: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ", ואת אנשי שכם כפעולת מנע מקדימה, לפני שאלה יתנפלו על בני יעקב להורגם, כנקמת דם על הריגת מנהיגם.
(וישלח תשע"ה)
