כל המאמרים במדור מועדים

הפער בין הרעיון הגדול לבין העיסוק בפרטים הקטנים בא לידי ביטוי קיצוני בחג הפסח. הרעיון הגדול של החג הוא החרות, אולם ההכנות לקראתו כרוכות בעיסוק

סיימנו את רשימתנו הקודמת בשאלה כיצד ניתן לגשר על הפער שבין חובת ההסבה ההלכתית ובין מציאות ימינו, בה אנו אוכלים סעודותינו על כסאות וישובים מסביב

עם התקרבותו של הפסח, עולה רמת התכונה בכל בתי ישראל, אם בניקוי החמץ הגשמי ואם בביעור שאריות החמץ הרוחניות. אחת הדרכים לזכך את נפשנו היא

עשרים וחמש שנים אני דורש את דרשת שבת הגדול, וכלום לא השתנה. עדיין תהליך ההכנה מלווה בפחד, תהיה, תפילה ותקווה שהדברים יהיו לרצון. החרדות הללו

בפרשת החודש אנו קוראים על הצווי הא-להי למשה להכין את בני ישראל לקראת היציאה ממצרים. בין השאר כתוב שם, ביחס להכנה הגופנית לקראת היציאה (שמות

אחת החובות המובהקות המעצבות את ליל הסדר כחגיגה של חירות היא חובת ההסבה. חובה זו מוזכרת כבר במשנה הראשונה שבפרק האחרון של מסכת פסחים, הפרק

שאלו יהודי: "תגיד, למה יהודי עונה תמיד בשאלה? ". הביט הלה על השואל בתמיהה, והשיב: "למה לא?". אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח,

פורים מאפשר לנו לפגוש את ההיבטים החיוביים שאלכוהול מסוגל לחולל בליבות בני אדם – החוויה המשחררת, המשמחת, המפגישה עם תחומים אחרים בנפש, היפוך הלב ופתיחתו

שפע ההגדות לפסח והביאורים עליהן היה כביר מזה שנים ארוכות, אולם בדור האחרון גבר שטף הפרסומים וההדפסות של הגדות חדשות, מלוקטות ומוערות מכתבי יד, ומרוב

אני זוכר את התמונה בדייקנות. בכל יום רביעי בשעה 11:00 בדיוק, נכנס לבית המדרש של ישיבת מרכז הרב קבצן ירושלמי שלא היה מפספס מושב אחד