היום יום הולדת

לפני כמה שנים, חיפשנו רעיון מיוחד שיגרום לילדים לשאול 'מה נשתנה'. כלומר לא רק לדקלם את הטקסט שלימדו אותם מראש, אלא באמת לשאול שאלה אותנטית, סקרנית. להגיע למקום שאליו בעצם מכוונות שאלות מה נשתנה: המבט הסקרן, העיניים הנפקחות אל העולם. המבט הזה שיש לתינוק הרואה גשם בפעם הראשונה, ולפעוט שרואה חנוכיה נדלקת. המבט אותו מבקשת המשנה כשהיא קובעת: "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל". באותה שנה, וממה שנהיה אצלינו מאז מנהג כמעט קבוע, הבאנו לשולחן בפתיחת הסדר עוגת שוקולד מקושטת, ושרנו 'היום יום הולדת'. לשאלת הילדים: 'אבל למי יש היום יום הולדת'? הגבנו בחיוך מסתורי. חכו… אמרנו להם, וכך השגנו הדרכה נוספת של חז"ל לליל הסדר: לשמור את הקטנים ערניים.
אל התשובה הגענו בשיאו של המגיד: בתוך דרשות הפסוקים של 'ארמי אובד אבי' – פסוקי מקרא ביכורים שההגדה דורשת בהרחבה. "ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב" אומר הפסוק, וההגדה דורשת:
"גָּדול עָצוּם – כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאד מְאד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם.
וָרָב – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
ההגדה לא מחברת את המילה "ורב" לפסוק בספר שמות ששימש לדרשות המילים 'גדול עצום', על אף שהשורש 'רב' במובנו הראשוני הופיע בו: 'וירבו ויעצמו', אלא בוחרת לחבר בין המילה 'ורב' לבין המילה 'רבבה', וממנה להפליג אל הפסוקים ביחזקאל טז (ד-יא). לא מדובר במשחק מילים אסוציאטיבי, אלא בפרק מהותי ללילה המיוחד הזה. הפרק הזה מתאר את הולדתו של עם ישראל, הולדתה של האומה הישראלית – היום יום הולדת.
" ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת: לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה עליך ותשלכי אל פני השדה בגעל נפשך ביום הלדת אתך: ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי: רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים שדים נכנו ושערך צמח ואת ערם ועריה: ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם אדני אלקים ותהיי לי: וארחצך במים ואשטף דמיך מעליך ואסכך בשמן: ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי: ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך…".
הפרק מתאר את עם ישראל כתינוקת שנולדה וננטשה – היא לא רוחצה, לא הומלחה ולא חותלה (חלון הצצה מרגש לטיפול בתינוקות בימי קדם). היא מכוסה בדם הלידה. את הדם הזה רואה הקב"ה, ומבטיח לה: בדמייך חיי. היא גדלה פרא – אבל בריאה וחזקה, עד שהקב"ה חוזר ועובר ורואה שכבר 'עתך עת דודים' – הוא מטפח אותה ככלה, ובא איתה בברית. תיאור מטפורי מופלא זה לקשר שבין עם ישראל לקב"ה, מובא בליבו של ליל הסדר. אחריתו של סיפור יציאת מצריים היא בברית שבין עם ישראל והקב"ה. ברית מעמד הר סיני, שנדרש במקומות שונים כחופה והנישואים שבין עם ישראל והקב"ה. אבל ליל הסדר אינו יום החתונה. אנחנו לא רואים בו את הכלה היפה והמקושטת. ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל, לילה שבו היא מכוסה בדם – דם הפסח הוא דם לידתה. ברגעי החושך הגדולים היא לכאורה תינוקת נטושה, שלא חסה עליה עין, ואין מי שידאג לה. אבל דוקא ברגע הזה, מזכירה לנו ההגדה של פסח – הקב"ה עובר ורואה אותה. האימוץ והטיפול יגיעו מאוחר יותר. כרגע כאילו לא השתנה כלום – היא עדיין תינוקת נטושה ומכוסה בדם, אבל בעצם הלילה הזה – הכל השתנה.
לעולם לא נדע מהו הרגע הזה. מה יקרה בחצי הלילה. אבל אנחנו יודעים שגם מתוך החושך והדם יכול להתרחש רגע מופלא כזה שמשנה את הכל, שאומר 'בדמייך חיי'.
יום הולדת שמח!
(צו תשפ)