הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)התורה מכנה את הלילה הראשון של חג הפסח, ליל הסדר, גם בשם ליל שימורים: "ליל שִמֻּרִים הוא לד'…שִמֻּרִים לכל בני ישראל לדֹרֹתם" (שמות י"ב, מ"א-מ"ב). מהו ליל שימורים? ומדוע הפסוק נקשר בחלקו הראשון עם ישראל, ובחלקו השני עם ד'? בתלמוד מובאות שתי דעות. ר' יהושע אומר: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, מנלן? אמר קרא 'לֵיִל שימורים' ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית'". ר' יהושע מייחס את המילה "שימורים" שמופיעה פעמיים לשתי גאולות: אחת לגאולת מצרים ואחת לגאולה העתידה. אבל ר' אליעזר על אותו פסוק אומר, "לילה המשומר ובא מן המזיקין". כוונתו, שבלילה הזה, 'ליל הפסח', אנו מוגנים מפני המזיקים (ראש השנה י"א ע"ב).
בתורה נֶאמר על לילה זה "ולא ייתֵן המַשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב, כ"ג). מזה לומד רבי אליעזר: "לַיל המשוּמר ובא מפני המַזיקין". דווקא בגלל חשיבות לֵיל הסדר על כל משמעויותיו, מזיקים אורבים בלילה זה לבני ישׂראל, ודווקא משום כך הוא נקבע כ"ליל שימורים", לילה שמור ומוגן מכל המזיקים. התהיות סביב המשמעות של 'ליל שימורים', הובילה לתפיסה שליל שימורים הוא לילה ללא שינה, לילה של ערות מוחלת. העם ניצַל מעשֶׂר מכות ובכללן ממכַּת הבכורות, ולכן הוא עֵר מפני הסכּנות כל הלילה, עֵרוּת שיֵש בה הכָּרת תודה לא-ל שהציל את העם מכל הפּורענויות. על-פי המקרא, בשעות של סכנה, הא-ל עצמו עומד על המִשמר.
בתלמוד מובא שיש מקרים שפטורים מבדיקת חמץ, כגון כשיש חשש שגוי שיראה יהודי מחפש בחורים ובסדקין יחשוד בו שעוסק בכשפים. מסקנת הגמרא היא שבכל מקום שההיזק מצוי, לא אומרים, "שלוחי מצווה אינם ניזוקין". וכך נפסק להלכה "חור שבין יהודי לא"י אינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר: כשפים הוא עושה לי ונמצא בא לידי סכנה" (או"ח תל"ג סעי' ז').
גם כאשר אדם עושה את שליחותו של הקב"ה, ההגנה עליו אינה אוטומטית. על האדם להכין את עצמו לגרוע מכל, ולנסות בדרך הטבע להגשים את קיום המצווה מבלי להינזק.
התלמוד דן בשאלה כיצד איטר יד ימינו יקיים מצוות 'הסיבה' בליל הסדר. כידוע, הוושט ממוקם מאחורי קנה הנשימה, כדי שלא ייכנס בטעות מזון לקנה הנשימה. מכסה הגרון סוגר את קנה הנשימה בעת האכילה. מסיבה זו טבעו חז"ל את הפתגם "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה" (תענית ה' ע"ב). לעניין ההסבה בליל הסדר, "הסיבה פרקדן לא שמיה הסיבה, הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה" (פסחים ק"ח ע"א). מחלוקת בין הפרשנים. הרשב"ם הבין שבהסיבת ימין יש סכנה, משום מקומם של הקנה והוושט, מה שאיננו מדויק לאור ידיעתנו כיום. רש"י פירש, "שמא יקדים – אפרקדן קאי, שמתוך שצווארו שוחה לאחוריו שיפוי הכובע סותם את פי הקנה… ונחנק", כלומר, אם נשכב, פרקדן הצוואר מוטה אחורה והסגירה של הקנה בזמן הבליעה לא תהיה מושלמת ולכן ייתכן מצב של הקדמת קנה לוושט, מה שגורם לסכנת חנק. אם כך, איטר יסב על ימינו, שהסכנה לרש"י אינה אלא בשכיבה פרקדן. על פי שיטת רש"י הטעם שלא להסב לצד ימין אינו מפני הסכנה, אלא משום שאדם צריך להשתמש ביד ימין כדי לאכול בה. לפי הבנה זו, כתב הרא"ש שעל איטר יד (שמאלי) להסב דווקא לצד ימין, כדי שיוכל לאכול בשמאל (פסחים פ"י, כ', טור, אורח חיים ע"ב, ג'). מנגד, לדעת הרשב"ם על כל אדם להסב לצד שמאל, משום סכנת חנק. הרמב"ם והשולחן ערוך (מצה פ"ז, ה", ושו"ע שם) סתמו שיש להסב לצד שמאל. הרדב"ז (ר' דוד בן זמרא, המאה ה-16, מצרים). נשאל, "שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהוא אטר יד ימינו על איזה צד הוא מסב בלילי הפסח". בתשובתו מביא כי שאלה זו הובאה גם בפני מהר"י איסרלין "והעלה דכיון דאפליגו בה נקטינין טעמא דסכנתא דחמירי מאיסורי (כיוון שקיימת מחלוקת בדבר, וכיוון שחששה ההלכה לסכנה יותר מאיסור), ומסב כשאר כל אדם (על כן, יסב על שמאלו ככל אדם)". ממשיך הרדב"ז ושואל "ואני מתקשה שהלוא כשמצוי ההיזק לא אומרים שלוחי מצווה אינם ניזוקים, וכמה בני אדם ראינו מסובין על ימין ולא הוזקו. ועוד הרי תקנו הסיבה זכר לחירות ואם הוא מסב על ימינו ואוכל בשמאלו מצטער הוא ואין זה דרך חירות! …ולכן אני סומך על רש"י שיהא מסב ואוכל במנוחה." ראינו אם כן שהרדב"ז טוען שגם איטר ייסב על צד שמאל, ונעזר בטעם שהמצווה תגן עליו.
(צו תשפ)
