כל המאמרים במדור מועדים

ההגדה פותחת בשלושה משפטים שלכאורה אינם יוצרים רצף לוגי. המשפט הראשון עוסק במצה – "הא לחמא עניא – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים".

אירועי השנים האחרונות, ובמיוחד החודשים האחרונים, בהם מצאנו את עצמנו פעם אחר פעם רצים לקול האזעקות למקלטים ולממ"דים, מוקפים בבני המשפחה, ומנסים לשמור על הביטחון

ארבעה שמות לו, לחג הפסח: פסח, מצות, אביב וחרות, וברצוני להציע לו שם נוסף: חג האהבה. כדי להסביר מדוע לו נאה ולו יאה בשם זה

בתלמוד (פסחים קטו, ע"ב) מובא סיפור על האמורא אביי שישב לפני האמורא הגדול, מורו ורבו, רבה בליל הסדר. עיגונו הריאלי (או, אם תרצו, הספרותי) של

לאחר שפנו אליי קוראים אדוקים של העלון, בעקבות מאמר שהתפרסם בעלון שבת הגדול, נדרשתי לדברים שנכתבו ואשתדל להעמיד דברים על דיוקם. כאשר אנשים שאינם רבנים,

כולנו מייחלים לחירות – לאותה תחושה עמוקה של היכולת לבחור ולעצב את חיינו ללא תנאים ומגבלות. לכאורה, העולם המערבי מציע לנו מרחב בחירה חסר תקדים:

תחשבו שאתם באים לראיון עבודה. השאלה הראשונה שהמראיין שואל אתכם היא: "ספר/י לי על עצמך". איך הייתם מספרים את הסיפור שלכם? מהיכן הייתם מתחילים? קרוב

מטולה, העיירה הצפונית ביותר בישראל, שכותב השורות הללו כבר בישר לקוראיו על עלייתו אליה, ניצבת היום במוקד המערכה שאנו שרויים בה. מיקומה בקצה אצבע הגליל,

חג הפסח, יותר מכל חג אחר בלוח השנה היהודי, מזמין אותנו לשוב אל שאלות היסוד של הזהות והחירות. לא רק זיכרון היסטורי של יציאת מצרים

לאחר שסיימנו את מצוות ליל הסדר – סיפרנו ביציאת מצרים, אכלנו מצה ומרור, שתינו ארבע כוסות ושוררנו את ההלל – לכאורה הסדר תם. מדוע זקוקים