הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)עד לפני כמה עשרות שנים בלבד, היה מקובל לחלק את החגים המופיעים בתורה לשתי קבוצות: האחת היא הרגלים, והגדרת שלושת החגים כקבוצה אחת כתובה במפורש בתורה כמה פעמים; השנייה נקראה ״הימים הנוראים״ (וכך גם נקראו המחזורים), שכללו בתוכם את שני החגים שנותרו – ראש השנה ויום הכיפורים. הפיוט ״ונתנה תוקף״ אך מעצים את המבט הזה, ויש אפילו החשים כי ההגדרה של יום הכיפורים היא שהוא ״ראש השנה ברצינות״, וחתימת הדין.
מסיבות מבורכות שונות, התערערה מאוד, ובצדק, הקבוצה השנייה, על כל משמעות הביטוי הזה. ראשית, לא כתוב בתורה שמדובר בקבוצה. אמנם, התרגלנו לכך ששני הימים המיוחדים האלה מאוד דומים אחד לשני – במנגינות, בפיוטים, וכדו׳ – אך למעשה הם שונים מאוד האחד מהשני: ראש השנה הוא יום טוב, ואילו יום הכיפורים שבת שבתון; ראש השנה הוא יום אוניברסלי, ואילו יום הכיפורים ניתן לעם ישראל בלבד; ראש השנה הוא יום דין, ואילו יום הכיפורים הוא יום כפרה רחמים; בראש השנה אין י״ג מידות, וידוי וסליחות, ואילו ביום הכיפורים הם במרכז וכדו׳. כמו כן, לא כתוב בתורה שהם ״נוראים״.
ואכן, עיון עמוק בתורה מלמד שיש קבוצה שנייה של חגים, והיא אכן כוללת את ראש השנה ויום הכיפורים, אך גם את סוכות. אלה הם חגי החודש השביעי המקודש. אנו מציינים את פתיחת החודש השביעי ביום תרועה העוסק במלכויות וזיכרונות מכוחם של השופרות, את שיאו של החודש בחג הסוכות, ובדרך זיכה אותנו ריבונו של עולם ביום כפרה. זו אחת הסיבות שחג הסוכות מופיע בצורה כפולה בתורה, ואף קורבנות המוספים שלו כפולים – הוא שייך לשתי מערכות, לרגלים ולחגי החודש השביעי המקודש. מדובר אפוא במסע שמתחיל בהתגלות ובדין, המשכו בחסד וברחמים, וסיומו בישיבה בסוכת שכינה.
למה כל כך חשוב להדגיש את העובדה הזו? הבה נציב זו מול זו דת המסיימת את חגי החודש השביעי המקודש שלה ביום הכיפורים, מול דת המסיימת דווקא בחג הסוכות. אם יום הכיפורים היה יום הסיום, הדבר היה מקרין על השנה כולה את התחושה כי למעשה היינו רוצים להיות אנשי יום הכיפורים – לא לאכול ולשתות, לא לקיים יחסי אישות, לא לנעול סנדל וכדו׳, ולהישאר כמלאכים. לאורך השנה כולה היה צל זה מרחף מעל ראשנו, ורואה את כל החיים בעולמנו כחיים של חוסר ברירה, וללא אפשרות לממש את חזוננו.
לעומת זאת, סיום חגי החודש השביעי בסוכות מקרין את אופייה העמוק של תורה ישראל: אנו מבקשים להיות אנשי סוכות. אלה המחברים בין האסיף בשדה ובין העלייה לבית המקדש, בין הבשר והיין והשמחה ובין חצרות הקודש, בין השהות בסוכתו של הקב״ה ובין המציאות, בין העלייה לרגל ובין השיבה הביתה וקיום יחסי אישות וכדו׳. זוהי הבשורה הגדולה שלנו שיש לה שני פנים: מחד גיסא היא מלמדת לאן אנו מבקשים להגיע, ואת כל יחסנו אל העולם הממשי; מאידך גיסא היא מלמדת שלא ניתן להגיע לשם בלי לעבור מסע של עמידה לדין, חשבון נפש על עצם קיומנו ודרכנו בחיים, פתיחת שערים חדשים, תיקון החטאים וההחטאות של מהות החיים, וכל מה שאנו עוברים בימים שקדמו לחג הסוכות.
נראה כי מבט מדויק זה על ימי החודש השביעי המקודש הוא חלק מהשיבה לארץ ומתורת ארץ ישראל. אכן, בגלות ביקשנו להיות אנשי יום הכיפורים; ואילו בארץ שבנו למשמעות המקורית והמדויקת של חגים אלה, ואנו זוכים לחיות את דרכה המלאה של תורה.
ובשמיני עצרת אנו מסיימים את המסע במפגש אינטימי עם ריבונו של עולם, ויוצאים לדרך לשנה חדשה, טובה ומבורכת.
