יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')בשעה שאתם קוראים את המאמר הזה, סביר להניח שכבר הצבתם לפחות את היסודות הראשונים לסוכה. זה הרי מנהגם הנאה של חסידים ואנשי מעשה: להזדרז במוצאי היום הקדוש ולנעוץ יתד במצוות החג הממשמש ובא. במעשה זה, רגילים לומר, אנו מקיימים את הפסוק בתהילים "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל", ממצווה אחת אל המצווה הבאה.
אני מאוד אוהב את המנהג הזה, ומשתדל לאחוז בו. אבל זה כמה שנים, אני מרגיש צורך להוסיף לו מנהג אחר: עם סיום שרשרת החגים, במוצאי שמחת תורה, לעשות פעולה של עבודה. מאותה עבודה שאנו עושים רוב ימות השנה. לקחת את האנרגיה של הימים המקודשים, הוא לחבר אותה אל מרחבי שגרת החולין שלנו. אכן, עזבנו את העבודה לימים רבים – אך לא בגלל שהיא אינה יקרה בעינינו. אדרבה, היא עיקר עיסוקנו; אלא שההפסקה נדרשת, החגים חשובים – וכעת, משהשלמנו את הרגל האחרון ואנו נכנסים לשגרה הארוכה של החורף, אנו עושים זאת בדרך של יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל.
מדוע אני צריך "לחדש" מנהג שכזה? כי בתורה שגדלנו עליה, תורה שהתעצבה בגלות, ערכו של החול מוגבל מאוד. הכרח לא יגונה. את הרעיון האנרגטי של ההמשכיות מחיל אל חיל, יכולה הייתה תורה זו להחיל רק בתוך עולם הקודש, עולם המצוות המיוחדות לישראל. כעת, משזכינו לשוב לחיים מלאים, ועימם להערכה מלאה של המחצית הראשונה של מצוות השבת – "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" – עלינו להטמיע את התובנה הזאת גם במנהגים שלנו, בחינוך שלנו – ובפסיקה שלנו.
ומכאן, בזיקה ישירה למחצה, אל חג הסוכות המתדפק על דלתנו, עם ניחוחות הסתיו הארצישראלי. זכות גדולה זכו ארבעת המינים, ובייחוד האתרוג: הוא צריך להיות יפה, "הדר". ההיבט האסתטי, שכמעט נעדר לחלוטין מן ההוויה היהודית במשך דורות ארוכים שבהם נתפסה כהבלי עולם הזה, מצא לו מקלט במצווה היפה הזאת. יהודים חרדים למהדרין עסוקים בהשוואה נמרצת של אתרוג פלוני עם אלמוני, לבדוק האם ההדר שבו עומד בקריטריונים.
אבל אני – אני מקפיד ללכת לשוק האתרוגים ולבחור אתרוג יפה. לא לפי רשימה של הידורים, לא לפי סעיפים קטנים, אלא לפי החוש האסתטי שלי: מה שיפה בעיניי.
כמובן, יש יסודות הלכתיים שאי אפשר להתעלם מהם – גם אם ימצא חן בעיניי במיוחד אתרוג מיובש ומכורסם, זה לא יהפוך אותו לאתרוג מהודר; אבל בתוך הגבולות המאוד רחבים של אתרוג כשר, מה שעושה אותו בעיניי כמהודר הוא היותו, ובכן, יפה. ואם אינני חושב שיופי צריך לנקר עיניים, בענייני החולין, כך גם האתרוג שלי יהיה אתרוג צנוע ביופיו. ככה זה יפה.
מדוע צריך בכלל לומר זאת? ממתי המובן מאליו הזה חדל להיות מובן מאליו?
התשובה כרוכה במה שפתחנו בו. הדינמיקה של ההלכה והמנהג ממש דוחפת את המעשה ה'דתי' שלנו להיות נבדל משאר מישורי החיים שלנו. להיות עולם לעצמו, שחלק מקדושתו מתבטא בהזרה שלו מענייני העולם. אלמלא הייתה הגמרא כתובה ארמית, ומשובצת מונחים אקזוטיים, מידות עתיקות ומקומות רחוקים, קדושתה בעינינו הייתה יורדת. נו, אוסף דיונים משפטיים. ואכן, כאשר יחסינו הכללי לעולם הוא שלילי, טוב שבד' אמות של הלכה יש עולם מושגים אחר, היגיון אחר, דרך אחרת למדוד יופי.
אבל כשאנו חותרים לשוב ולאמץ תפיסת עולם שבה התורה והחיים שלובים זה בזה, אז אנו נדרשים להנמקה הלכתית המתכתבת עם השכל הישר, לזיקה בין מושגי ההווה למושגי הפסיקה – וגם להכרה בערך של תפיסתנו האסתטית. הכרה המייתרת את הדיונים והדיוקים הרבים על הדר, ומשיבה לארבעת המינים משהו מטבעם המקורי: נטילה של מבחר הצומח בגינתנו והפיכתו לחפץ של מצווה.יואב
