בפרשתנו מצוי אחד מן המקורות הרבים לאיסור צער בעלי חיים (מקורות נוספים נעוצים במצוות שילוח הקן, פריקה מבהמת חברו, ועוד). האיסור נלמד אגב מצוות: "וְשׁוֹר
בפרשת השבוע אנו קוראים את איסורי אכילת הדם, שחומרתם גדולה ביותר – דין כרת. חומרת הדין נעוצה בכך שהדם הוא תשתית החיים של כל בעלי
פסוק זה מפרשתנו (שמות לה,ג) מוכר וידוע, והוא מוסיף איסור על מלאכת ההבערה, אף שזו נכללה כבר באיסורי המלאכה הרבים שמוזכרים בתורה ביום השבת. בשל
בפרוס הבחירות הקרבות ובאות, עולה שאלה הלכתית קשה למדי, מתוך דברי התורה בפרשתנו. מפורש בתחילת הפרשה (שמות ל,יב-יג): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם
פרק שלם (פרק שני ממסכת בבא בתרא) ייחדה המשנה לחובת ההרחקה של אדם מנכסי חברו, בשביל למנוע הפרעה של סדר החיים התקין. בכלל זה מצווה
בתחילת פרשתנו אנו קוראים על התפנית המפתיעה שיוזם הקב"ה בתוואי הבריחה של עם ישראל ממצרים. במקום ללכת בדרך הישרה, החוצה את שדות הפלשתים ומעבירה את
הגמ' שבת (פח, א) מתארת תיאור פנטסטי של מתן תורה: " 'ויתיצבו בתחתית ההר' – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש
ללא ספק האתגר הדתי שמציבים הכרובים בפני קהל המאמינים מייחדי הא-ל הוא כביר. אחרי הכל מדובר בהכנסת דמויות אנושיות גשמיות עשויות זהב לתוך קודש הקדשים.
יעקב אבינו היה מנותק מבנו האהוב יוסף במשך כמעט עשרים שנה, ובאותן שנים, כך מתארת התורה, סרב לקבל נחמה על אובדנו, וחש בכל עת בצער
הזוה"ק פותח את הדיון בפרשת אמור במלים הבאות (בתרגום חופשי): " 'ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא
