תְּנוּ לַחַיוֹת לִחְיוֹת

בפרשתנו מצוי אחד מן המקורות הרבים לאיסור צער בעלי חיים (מקורות נוספים נעוצים במצוות שילוח הקן, פריקה מבהמת חברו, ועוד). האיסור נלמד אגב מצוות: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח).
על מצוה זו כתב הרמב"ם (במורה נבוכים ג, מח):
"וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד – להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בשה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים… וזה הטעם גם כן בשילוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים… ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם".
הרמב"ם מלמדנו שעיקר איסור אותו ואת בנו (הנלמד ע"י חז"ל במסכת חולין עח, ב כמתייחס רק לנקבה, ולא לזכר, מאחר שהבן נגרר אחרי אמו ותלוי בה, ולכן הקשר הנפשי ביניהם עמוק יותר) נובע מרצונה של התורה לקבוע בלבנו מידות של רחמנות. על ידי שינוי בסדרי העדיפויות האנושיים שלנו, קרי הקדמת צער הבהמה למילוי תאוותיו של האדם, יבינו כל בני האדם גם את הזהירות מצער בני אדם זולתם, מקל וחומר. גם במקורות נוספים העמידו את שיקול הצער כמניע של מצוה זו (ראה לדוגמה ויקרא רבה כז, יא).
אולם, יש לשים לב שהרמב"ם לא קבע שיש איסור כולל לשחוט בהמות, ואף לא ציין את ההתחשבות בצער הבהמות כערך עליון, כי אם ככלי חינוכי לטובת הטמעת הרחמנות בלבנו, בעיקר בשביל שניישמה ביחס לבני אדם אחרים. כלומר, בראש ובראשונה עומד השיקול של רווחת בני האדם, אך יחד עם זה צריך לשים לב גם למצבם של בעלי החיים, ולחסוך מהם כל צער מיותר. כך נפסק מפורשות בשולחן-ערוך אבן העזר (ה, יד; בדברי רמ"א שם), שכל דבר הנצרך לרפואה או לצורך אנושי אחר – אין בו משום צער בעלי חיים, כגון מריטת נוצות לצורך כתיבת ספרי תורה או לביגוד וחימום, אך בכל זאת נמנעים מכך, כל עוד אפשר להמעיט בצער, מחמת האכזריות.
תשובה מרתקת בנושא זה ניתנה על ידי הרב מנשה קליין שליט"א, בעל שו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן רלט), בתשובה לשלטונות מדינת ניו יורק. נבחרי המדינה ביקשו לשנות את סדרי השחיטה הנהוגים בשביל להפחית מצערן של הבהמות הנשחטות. כידוע, נושא רגיש זה שימש רבות בשנים ככלי ניגוח של שלטונות עוינים לתורת ישראל ולנושאי דגלה, עת אסרו על שחיטת בהמות לפי רוח התורה מטעמים הומאניים (גזירות ממין זה רווחו במחצית הראשונה של המאה ה-20 במדינות שונות באירופה). הדרישה הקבועה הייתה להמם את הבהמות בשוק חשמלי לפני השחיטה, או להרגן בירייה או ברעל, כך שלא יחושו בכאב השחיטה, כאב שעלול להתמשך כמה דקות, עד למותה של הבהמה. הנאצים ימ"ש אף הפיקו והפיצו סרטי תעמולה בשפות שונות, שנועדו להמחיש את ה"זוועה" של השחיטה היהודית. עשרות תשובות הלכתיות נכתבו בידי פוסקי פולין, גרמניה, הונגריה ועוד, בכדי להתמודד עם גזירות אלו, ולא כאן המקום להאריך בהם.
אולם, הרב קליין מסביר בתשובתו שיש כשל עקרוני בטענה לפיה השחיטה ברוח התורה עלולה לגרום צער מיותר לבהמה. שכן, תורת ישראל היא הראשונה בדתות העולם, והראשונה בקודקסים החוקיים בעולם התרבותי ששמה לנגד עיניה את טובתם ושלומם של בעלי החיים. תורת ישראל, שחסה על רגשות הבהמה ביחס לוולדה, ועל רגשות הציפור ביחס לגוזליה תבקש להתעלל בבהמות, ולהקשות על מיתתן?! הרב קליין הביא עשרות ראיות על רגישותה של התורה לצערם של בעלי חיים, ובמיוחד הביא את צווחתו של ר' יעקב זאב כהנא, אבדק"ק פאסוואל מליטא, בשו"ת תולדות יעקב (וילנא תרס"ז, 1907 למניינם) לסלק תופעות פסולות של צער בעלי חיים מחברתנו. הלה קורא לחייב הלכתית להפריד בין שוורים וחיות אחרות המנגחות זו את זו; לאסור על קצבים להרעיב בהמות כמה ימים; למחות ביד קטנים המתעללים בבעלי חיים, אפילו זבובים ונמלים; ולבסוף קרא אפילו לסלק מהבית מלכודות ממיתות לבעלי חיים, להתמקד בגירושם מהבית גרידא, ולהימנע מלהמיתם בפועל!
לפיכך, מסיק בעל משנה הלכות, לא יתכן ששחיטה כשרה מסבה לבהמות צער מיותר.
נימוק מופלא נוסף מובא אצלו בשם מהר"ם מרוטנברג, שקבע שהמוסר נפשו על קדושת ה' אינו חש כאב ויסורים בעת מיתתו. אם כן, קובע הרב, מאחר שהבהמה הנשחטת שותפה למצוות השחיטה כדת משה וישראל, לא גרעה מאדם המוסר נפשו למען התורה, ולכן ודאי שאינה סובלת יסורים מיותרים.
בסיום דבריו דואג הרב להעיר באירוניה מרירה על דאגתם הברוכה של שלטונות ארה"ב לרווחתן של בהמות וחיות, בעוד למשפחתו שלו, שנספתה במחנות ההשמדה באירופה, לא דאג שלטון זה. אפילו כאשר התדפקו פליטי חרב באוניות על חופי העולם החדש, בחר נשיא ארה"ב לשלחם חזרה לגיא ההריגה. יעשו טוב שלטונות אלה אם יפנימו את לקחי העבר, ולא ייטפלו לתורת ישראל שחינכה את העולם כולו לדאגה לכל היצור, אלא דווקא יקחו ממנה מוסר.
תשס"ו