קדושה וחיים

הזוה"ק פותח את הדיון בפרשת אמור במלים הבאות (בתרגום חופשי):
" 'ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו'. אמר ר' יוסי, מדוע נאמרים שני פסוקים זה כנגד זה? נאמר למעלה: 'ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו' (ויקרא כ,כז; סוף פרשת קדושים), ובסמוך לו: 'אמור אל הכהנים' (שם כא,א; תחילת פרשת אמור). אלא משמע שכיון שהזהיר לישראל להתקדש מכל התופעות הללו, הזהיר גם לכהנים להתקדש, וגם ללוים. מנין שהזהיר לכהנים? שכתוב: 'אמור אל הכהנים'. ללוים מנין? שכתוב: 'ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם' (במדבר יח,כו). בשביל שיימצאו כולם זכאים, קדושים וזכים".
דברי הזוה"ק הללו ממחישים שלוש רמות של קדושה הנתבעות מכלל ישראל, ולכולן מכנה משותף אחד. הישראלים נתבעים להמנע מדרישה אל המתים בכל צורה ודרך. לדברי הזוהר דרישה זו אל המתים היא ההיפוך מקדושה, זוך וזכות. היא מלמדת חובה, מסאבת ומטמאת את האדם המשתמש בה. גם הכהנים נתבעים להתרחק מן המת, ריחוק פיזי, ולשמור על רמת טהרה גבוהה. ולבסוף, מקשר הזוהר בענין גם את הלוים. אמנם, הפסוק המובא ביחס ללוים עוסק בחובתם להפריש תרומת מעשר לכהנים, מהמעשרות אותם קיבלו מאת בני ישראל:
"וידבר ה' אל משה לאמר. ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב."
לפסוק זה אין כל קשר לפרישה מן המוות, שמאפיינת את חובתם של ישראל ושל הכהנים, ומדוע הוא מוזכר כמקור לקדושתם של הלוים?
נראה שהנקודה המשמעותית המתגלה בתרומת המעשר של הלוים היא הדרך בה יש לנהל את החיים. הלוים מקבלים מתנות מאת בני ישראל על פי צווי ה'. מתנות אלה הם "חלף עבודתכם", תמורה על מאמציהם הגדולים בשמירה על תפקודו השוטף של המשכן. למרות זאת, נדרשים הלוים להפריש ממתנותיהם, שהם זכאים להם בדין, ולהעניק חלק מהם לכהנים. ערבות הדדית זו, היכולת לחלוק מפתך, אף אם אינה פת חסד אלא שלך בזכות, היא הנתבעת מהלוים. בעשותם כן שומרים הלוים על מרקם החיים הישראלי במלוא עוזו. אין יחסים חד צדדיים, אלא כל אחד ואחד תורם מיכולתו וכוחו למען הכלל. הכהנים, שלוחינו, וגם שלוחי הלוים, עומדים לפני ה', מקריבים את הקרבנות, ועובדים את עבודת ה' בבית המקדש. בזה הם מכפרים עלינו ומגינים עלינו מהדינים הקשים המתעוררים בעולם. תרומה נוספת של הכהנים לבני ישראל היא הטיפול בכל הנגעים והצרעות למיניהם, שגם היא מלאכה קשה שמסייעת לישראל בעבודתם מול ה'. גם הלוים מסייעים בתחזוקת המשכן, ובכל העניינים הלוגיסטיים הכרוכים בהקמתו וניודו. ישראל מצווים לתת לכהנים וללוים, ונתינה זו יש בה משום הפרשה לטובת הצרכים הדתיים והרוחניים של העם. וגם הלויים, נתבעים לתת קצת, בשביל להצדיק את עבודת הכהנים מול ה' למענם. נתינתם אינה לקב"ה, כי הוא הנותן, ואינו זקוק לחסדי אדם, ח"ו. אלא נתינתם היא לשלוחיו, העושים את מלאכת הקודש שלא לשם קבלת שכר גשמי, אך צריכים להתקיים בזמן עבודתם.
קדושת החיים הישראלית תתגלה על ידי הפסקת הדרישה אל המתים, תהא זהותם רמה ונישאה אשר תהא, אפילו לשם גילוי העתיד, בקשות תפילה וכדו'. בזה אנו מתקדשים, ומצדיקים את הזכות שניתנה לנו לחיות. אולם, לא די בזה. הקדושה השלימה תתגלה גם אם נדע כיצד לחיות, מתוך דאגה לכל שכבות החברה, וגם לשכבה המצומצמת של הכהנים, העוסקים במלאכת הקודש למען כלל ישראל, ומספקים שירותי דת חיוניים לכל ישראל, ללא שאיפות של עושר ופאר.

(אמור תשס"ד)