פן ינחם העם

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על התפנית המפתיעה שיוזם הקב"ה בתוואי הבריחה של עם ישראל ממצרים. במקום ללכת בדרך הישרה, החוצה את שדות הפלשתים ומעבירה את ישראל בצורה חלקה וקצרה לארץ, מבכר הקב"ה את דרך החתחתים הארוכה, שסכנות רבות טמונות בה – דרך המדבר. הסיבה לכך נותרת עמומה, אף שהיא כתובה במפורש בתורה (שמות יג,יז): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". רבות נתייגעו הפרשנים בניסיון להבין מה החשש הכבד מפני ההיתקלות עם הפלשתים. אפשר היה למנוע כל מצב של מלחמה בכמה אופנים פשוטים למדי, בעיקר על רקע נפלאותיו ה' כפי שנחשפו במצרים. ראשית, יכול היה הקב"ה להכות את הפלשתים בסנוורים, או להטיל עליהם חושך משתק. אפשר היה גם לאפשר לישראל לצאת נגדם למלחמה, ולגרום לכך שכל חיל הפלשתים יינגף בקרב. במיוחד על רקע הפסוק הבא: "וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מדרשים רבים מפרשים מלים אלה כפשוטם, שלצבא הישראלי היו כלי זיין רבים, והם היו עורכים ומוכנים לקרב. בולט הדבר על רקע סיומה של הפרשה, המתאר את ההתנגשות המלחמתית בעמלק, שהוכו מכה אחת אפיים על ידי חיל ישראל. אם כן, ממה חשש, כביכול, הקב"ה כאשר לא חפץ שישראל יעברו באזור הפלשתי?
שתי תשובות עולות על דעתי. האחת היא התשובה הפשוטה, והמתבקשת, ורעותה פחות פשוטה, אך יחד עם זאת יש בה מן האמת, לעניות דעתי. ראשית, ישנו הבדל ניכר בין מלחמת ישראל בעמלק, במצרים או בכל אומה אחרת, לבין מלחמת ישראל על ארצם. פלשת אינה אלא חלק מארץ ישראל (ראה על אתר פירושו של החזקוני, וכן דעת זקנים מבעלי התוספות, שמעירים על כך אצלנו). עם ישראל עדיין אינו בשל לצאת למערכה על ארצו, כי בקרב כזה כללי המשחק שונים. בקרב על הארץ הקב"ה אינו יוזם פעולות התקפיות, אינו נלחם את מלחמתם של ישראל. בקרב על הארץ צריכים ישראל להפיק מעצמם את המירב, ואז יסייע בעדם הקב"ה כפי יכולתו האינסופית. אם ישראל עדיין לא היו בנויים נפשית למערכה ממין זה. הם עדיים עוללים הצמודים לאביהם המגונן עליהם ושומר את צעדיהם. אף שלא הייתה מניעה פיסית (העם היה בריא בגופו, והיו לו כלי זיין לרוב), המניעה היא נפשית! (כתשובה הזו עונה גם הרב גורן זצ"ל בספרו על פרשיות השבוע).
אולם, נדמה שיש מקום להוסיף תשובה אחרת. למען האמת, לא היה כל חשש שישראל לא ינצחו את הפלשתים. ראשית, הקב"ה נמצא בעזרם, ושנית – בידם כח צבאי רב. מזה חשש, כביכול, הקב"ה. החשש אינו מפני תבוסה, מפני נחמת ישראל על דרך המלחמה אליה נקלעו. אדרבה! אם זהו החשש מה להם לשוב מצרימה? וכי במצרים ממתינים להם בזרועות פתוחות? בפרחים, שירים ומחולות? הלא גם במצרים ממתינה להם מלחמה עקובה מדם, מלחמת נקמה על ההרס הנורא שנזרע במצרים, ומלחמה על כבודה האבוד של האימפריה המצרית! אלא, החשש של הקב"ה היה דווקא מניצחון ישראלי!
לו היו ישראל מביסים את הפלשתים (כפי שהיה ביכולתם לעשות), היו מקבלים פתאום את תחושת הכח ושכרון הניצחון שלאחר המלחמה. אם תחושה והרגשה זו באה לאדם שעמל קשות על השגת הניצחון, שיש לו בית ובסיס אם, משפחה תומכת ודאגות כלכליות – יש תקווה שיווצר איזון שימנע ממנו להמשיך בסדרת מלחמות מיותרות. אולם, כל זה רק באדם מאוזן נפשית, בשל רגשית ובעל תחושת אחריות על הנעשה לו ולסביבתו. ישראל לא היו במעלה כזאת! לו היו מנצחים במלחמה מול פלשתים, הם היו עלולים להתמכר למלחמה, לתחושת השררה והכח שמתלווה למנצחים. ואז, באופן טבעי, היו מסבים צעדיהם אחור, ופונים להנקם אחת ולתמיד במצרים. לא די להם במה שהשפיל הקב"ה את מצרים ואלהיהם! הם חפצים לראות את מצרים מובסים בידי לגיונות של חיילים עבריים! של כח ישראלי! בכך לא חפץ הקב"ה בעת הזאת. כבר העירו הנצי"ב מוולוז'ין ב"העמק דבר" ור' מאיר שמחה הכהן מדווינסק ב"משך חכמה" שהחשש של הקב"ה היה מחוסר איזון נפשי של ישראל. הם לא בשלים לצאת למלחמה, אפילו ינצחו בה! הם עדיין לא הבינו מה משמעות המושג עבד ה'! הם עדיין חיים בעולם מושגים של עבדי פרעה. עבדי פרעה, כאשר הם מקבלים כח לידיהם, כח עצום ודורסני –לא יהססו להשתמש בו נגד משעבדיהם הישנים.
ואם ישאל השואל, ומה רע בכך שיינקמו במצרים? הלא המצרים חבים להם חוב גדול ונורא! התשובה לכך היא פשוטה. אכן, המצרים חבים לנו חוב קשה ומריר, אך מבחינה רוחנית חשוב לבסס קודם כל את מעמדם של ישראל כאומה מוסרית ורוחנית, החפצה בדבר ה' ובהגשמת החזון הא-להי בעולם. גם מלחמות ישראל אינן אלא מלחמות ה'. לא מדובר במלחמות פרטיות שלנו, בחיסולי חשבונות. מדובר בהאדרת כבודו ית' בעולם. מה שמשרת מטרה גדולה זו – מן הראוי לבצעו עד תום. מה שמתנגד, לעומת זאת, למגמה זו – יש להניח בצד.
לכן, כאשר תוקפים העמלקים את ישראל, וכופים למעשה על ישראל לצאת לקרב – אין מנוס מלהילחם נגדם, ולהביסם! שכן (שמות טז, יז): "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"! זו אינה מלחמה פרטית, אלא מלחמה על דבר ה'.
בעידן של מאבקים, שחלקם אף גולשים להתנגשויות אלימות, אפילו, רחמנא ליצלן, בין איש לאחיו, שומה עלינו להימנע מהתמכרות למלחמה. המלחמה היא כלי א-להי, שנועד לבצר את מעמדם של ישראל כאומה משמעותית בעולם, הנושאת בשורות רוחניות מופלגות לאומה ולעולם כולו. המלחמה אינה כלי פרטי לחיסול חשבונות, אלא רק במקרים קיצוניים ביותר, ובהוראה א-להית ישירה. לא זה המצב. נניח בצד את הכעס ואת הזעם העצורים בנו, שחלקם מוצדקים ביותר, ולא נתמכר לכח המזויף והבלתי מרוסן של רוח הקרב האופפת את הימים בהם אנו נתונים.
"רבי אומר: גדול השלום! שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים, ושלום ביניהם – אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם!
שנאמר (הושע ד) "חבור עצבים אפרים – הנח לו".
אבל משנחלקו מה הוא אומר? (שם) "חלק לבם – עתה יאשמו".
הא למדת: גדול השלום, ושנואה המחלוקת!"
(בראשית רבה לח, ו).

בשלח תשס"ו