ובערת הרע מקרבך

פרק שלם (פרק שני ממסכת בבא בתרא) ייחדה המשנה לחובת ההרחקה של אדם מנכסי חברו, בשביל למנוע הפרעה של סדר החיים התקין. בכלל זה מצווה המשנה להרחיק מכותלי ביתו של השכן מקורות חום ועשן, מקורות של ריח רע, מקורות רעש, ונזקים כלכליים שונים.
כמו כן, הביאה המשנה את המקרה הבא (משנה ח):
"מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ, וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק".
הסיבה לחובת ההרחקה כתובה במפורש במשנה: כדי שלא יזיק. גם כאן מפרשת הגמרא שהנזק המדובר הוא בעיקרו נזק כלכלי, פגיעה ביבוליו של השכן. אולם, חשוב לשים לב שלא מדובר רק על מצוות הרחקה מהשכן בלבד, כי אם יש איסור למקם את הגורם המזיק בתוך השטח הפרטי של המזיק. כל אפשרות של גרימת נזק לזולת, אפילו אם היא יוצאת מתוך ביתו של אדם – אינה מקובלת, והיא אסורה ומחייבת פיצוי וסילוק. כך מנסח את הדברים הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י הלכה ה):
"…אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו, הרי זה כמי שמזיק בידו. הא למה זה דומה? למי שעומד ברשותו, ויורה חצים לחצר חבירו, ואמר: "ברשותי אני עושה" – שמונעין אותו. וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה, אם לא הרחיקו – הרי זה כמי שהזיק בחציו".
אין לאדם רשות להסתתר מאחורי חומות וכתלי ביתו, ולטעון שהוא עושה מעשיו ברשות, אם אלה פוגעים בחברו. כל זה, כאמור, ביחס לפגיעה בנכסי חברו, כדוגמת כותלי ביתו שעלולים להתערער, יבוליו החקלאיים שעלולים להינזק, או שאר נכסיו.
אולם, חמורים הדברים ביותר כאשר מדובר בפגיעה גופנית, ח"ו. כך כותב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ה הלכות א-ב:
"אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כה,ג) "לא יוסיף להכותו". אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק! אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע."
דברי הרמב"ם כה נחרצים וברורים, והם אינם נוגעים רק להלכות התורה, אלא פורטים על מיתרי נפשו של כל אדם מוסרי. היעלה על הדעת מתן היתר לפגוע בבריאותו של הזולת למען מטרה כלשהי? התורה אף ממחישה לנו את חומרת המעשה בעוצמה רבה ממקור הדין.
הפסוקים בספר דברים דנים בעבריין, שדינו ל"ט מלקות על שהפר לאו מן התורה (דברים כה,א-ג):
"כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ".
התורה מחמירה בדינו של שליח בית דין המוסיף על מכתו של העבריין אפילו הכאה אחת! שליח זה עובר באיסור תורה! שכן, אין שום היתר לפגוע ולחבול בזולת, אפילו יהא זה עבריין שהורשע בבית דין! ולכן, קל וחומר למכה אדם מהשורה, שלא הורשע מעולם בעבירה, שלא עמד בפני בית דין, ודין מלקות אין לו.
הקדמונים החמירו ביותר בדינו של המכה חבירו, והנהיגו חרמות צבוריים על המעז להרים ידו על הזולת (ראו רמ"א על השלחן ערוך חושן משפט סימן תכ סעיף א). מן הראוי להעיר בנוסף לכל זה, שהאיסור אינו קשור דווקא בגרימת נזק לזולת. כל הכאה שהיא, בין אם הזיקה לזולת בשיעור המחייב פיצוי ובין אם לא (כלומר הכאה שנזקה קטן ביותר) – אסורה מן התורה. ועד היכן דברים אמורים, מוסיף לנו הרמב"ם בהלכה ג (וכן נפסק בשלחן ערוך שם): "המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה". מאחר שאין אפשרות לחייבו בפיצויים על הנזק שגרם, כי נזק זה קטן מלשערו, חוזר בו דין המבטל לאו מן התורה, והוא חייב במלקות!
בנידון דידן, בסוגיית האנטנות הסלולריות, ישנן גישות שונות, ואפילו סותרות, בקרב החוקרים המתמחים בנזקי קרינה בלתי-מייננת (הקרינה הנפלטת מאנטנות ממין זה). יש הסוברים שנזקיה חמורים ביותר, אך בשל העדר מעקב ארוך טווח, הפרוס על פני עשורים, טרם התקבלו תוצאות מדוייקות על היקף הנזק וחומרתו. מנגד, טוענים חוקרים אחרים כי ישנה בהלה צבורית רבה מדי, וכי נזקי קרינה זו חלשים בהרבה מאלה של הקרינה המייננת (המופרשת מחומרים רדיו-אקטיביים, וכדומה). אולם, מסקנה אחת משותפת לכולם: במינונים גבוהים, גם הקרינה הבלתי-מייננת מסוכנת לרקמות ותאים חיים, ומכאן שהיא עלולה לגרור נזקים לגוף האדם, ח"ו. השאלה, כתמיד היא שאלת המינון. כמו כן, מסקנה נוספת קיימת אצל כל החוקרים: טרם נאסף מספיק מידע בשביל לספק לציבור קריטריונים מסודרים ומובנים להגנה מפני קרינה זו, ולרמות החשיפה הבלתי מזיקות שלה.
אולם, כמו שראינו לעיל, בהכאה קלה, אפילו כזו שאין שום אפשרות לכמת את שיעורה בפרוטה (שיעור של כעשר אגורות בני ימינו) – חייבה התורה ל"ט מלקות את המכה. פעולת הזלזול בבריאות הזולת ובזכותו למרחב חיים פרטי מוגן, זוכה לדין קשה בתורתנו הקדושה. וזהו רק אחד המאפיינים של תורה זו, המעניק לה מחדש את כתר הקדושה. "קדושים תהיו", פרושים מכל זיק נזק, קלוש ורחוק ככל שיהיה. גוף האדם ונפשו קדושים מעל כל שיעור, ואין שום הצדקה לסיכונם. ואף במקום ספק, כבר הכריעו רבותינו שבספק נפשות – מחמירים. ואפילו בעת מחלוקת מומחים, הולכים אחר המחמיר בנפשות, ומתירים כל איסורי תורה בשל חשש קל ומוטל בספק לבריאות האדם (ראה סימן תריח מאורח חיים בשו"ע, בפירוט דיני חולה ביום הכפורים, ובהכרעת הרופאים לגביו במקום של ספק נפשות). עד כדי כך חמורים הדברים, שאפילו שני רופאים אומרים שצריך אדם לאכול ביום הכפורים לצורך קיום נפשו, וממולם עומדים מאה רופאים (!), ועימם החולה עצמו, שמעריכים שאינו צריך לאכול – מאכילים אותו, ועוברים על מצות ה' שלא לאכול ביום הכפורים (שאיסורה כרת)! זה הכלל: בדיני נפשות, אם יש ספק – אין ספק! כמו כן, אין שום היתר לבן אדם לפגוע בעצמו או במשפחתו, כמובא בדברי הרמב"ם שציטטנו לעיל.
עד כה עסקנו בסיכון נפשו ובריאותו של אדם אחד, ומה נענה על מציאות בה ציבור המונה מאות אנשים מצוי בטווח סכנה ממפגע, שטרם הוכח שאינו מזיק לבריאות? ודאי שחומרת הדברים ועונשם מוכפלת בהתאם!
ציוונו חכמים לדון כל אדם לכף זכות, וכך נעשה גם עתה. אין ספק שלו היו הדברים ידועים מלפנים לא היה עולה על דעת אדם בעולם לסכן כך את סביבתו, ולחטוא לפני ה' ולפני אדם. אולם, מעתה, משהתפרסמו הדברים וזכו לתהודה ציבורית רחבה, אין להעלות על הדעת שהנגע לא יוסר, וברור שלא יקום מחדש, במתכונת זו או אחרת.
ונחתום בדבר ה' לאחר המבול, שנבע מזלזול וקלות ראש בערכי ממון הזולת וחייו (בראשית ט,ו): "… כי בצלם א-להים עשה את האדם".
תצווה תשס"ו