כל איש אשר בו מום לא יקרב?
אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת
אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת
'ליל הסדר', כשמו כן הוא. החל מערב זה מתחילה תקופה של 'סדר ישראלי ועולמי' המסתיימים בחג שבועות. וזהו סדרן של
תחילתה של פרשת השבוע, 'אמור', מציבה בפנינו אתגר קשה, כאשר היא מפלה ומדירה בעלי נכויות מעבודת המקדש, וקובעת שכהן בעל
הרב ארלה הראל ראש ישיבת 'לב חדש' שילה חז"ל לימדונו ש'אין דורשין בעריות בשלשה', לימוד עניינים שהצנעה יפה להם, ראוי
הקריאה של התורה למשפט אחד בפסוק החותם את פרשתנו, מתפרשת בחז"ל במספר אופנים. האפשרות האחת היא לומר שהתורה מצווה על
יש כאלה שהדת עבורם היא כמו עניבה. הם לובשים אותה כפי שלובשים כל פריט לבוש – כמובן מאליו, בלי להקדיש
פרשת המועדות מהווה נושא משמעותי בפרשה. ברם, במרכז הפרשה מצוי פסוק, שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים:
פרשנים רבים תוהים מדוע חג השבועות מוזכר בתפילה ובחז"ל כיום מתן תורה וכחג מתן תורה, ואילו בתורה הגדרת היום ככזה
לפני שבוע וחצי חגגנו את יום העצמאות ובעוד שבוע וחצי נחגוג את יום ירושלים, ובתווך שבין המדינה לירושלים, נקרא את
טור אישי לפרשת אמור "מעשה באשה אחת, שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה, ואומר: כמה הן מקריבות! מה