להיות חייל בצבא ה'

לפני שבוע וחצי חגגנו את יום העצמאות ובעוד שבוע וחצי נחגוג את יום ירושלים, ובתווך שבין המדינה לירושלים, נקרא את הפטרת אמור.
הפטרת פרשת אמור עוסקת בכהנים ובלווים ומפרטת מה ילבשו, מה יהיה אורך שיערם, עם מי יוכלו להתחתן, למי ייטמאו, מה יאכלו ומה יהיה (ולא יהיה) רכושם עלי אדמות.
הגבלות אלה, מזכירות לי במידה רבה את ההגבלות המוטלות על חיילים בצבא. כמו הכהנים, גם אלה מחויבים במדים ובתספורת, ואמנם אין הצבא קובע עם מי יתחתנו, אך הוא שולט גם שולט על יציאותיהם השגרתיות והחריגות – כמו השתתפות בשמחות ולהבדיל בלוויות, ומתיר אותן בצמצום ובהתייחס לקרובי משפחה. גם את מגורי החיילים קובע הצבא ואת כלכלתם.
הדמיון, בין הכהנים לחיילים, מביא אותי לחשוב שאלו וגם אלו – חיילים הם, ועושים לכבודו של מקום בהגנתם על עמו מבחינה רוחנית ופיסית.
מעניינת העובדה כי הכניסה לשני החיילות המגינים על עם ישראל, מוטלת כחובה, הכרוכה בשיוך השבטי/ לאומי, בגיל, ולגבי הכהנים – במגדר.
באשר להכשרה המקצועית, הכהנים וגם החיילים ילמדו סיבולת וגבורה מה הן, משמעותן של ערבות ותלות הדדית, גבולות שאסור לחצותם, איפוק והצטמצמות למען מטרה גדולה, קבלת מרות ויראת רוממות, הרכנת ראש בענווה והגבהתו מתוך תחושת שליחות ושמחה ומעבר לכל – בעבור מה להילחם.
ומה עוד ילמדו?
מורשת: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" (יחזקאל מ"ד ט"ו) – מי היו "אבותיהם", עם אילו אתגרים התמודדו, כיצד התגברו ומהי מורשתם.
תודעת שירות והקרבה: "הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי…לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם…" (שם).
מוסר חברתי: "ולֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, צֶמֶר…" (י"ז) – להתרחק מגזל ומחשש לגזל.
נקיות וייצוגיות: "לֹא יַחְגְּרוּ, בַּיָּזַע" (י"ח) – לשמש דוגמא ומופת לשולחם כשהופעתם היא ללא רבב.
קבלה וברכה: " וְרֵאשִׁית כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל, מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה… לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ" (ל').
***
מדינה עצמאית אינה דבר של מה בכך. ובפרט כזו המוקפת אויבים.
ועיר הבירה ירושלים – הרי היא נדוניה רוחנית ופיסית שניהולה קשה כקריעת ים סוף. בעיני שונאינו – כולנו חיילים (של הישות הציונית, של היהדות). הבה נהפוך את העוקץ לשושנה
(אמור תשעז)