יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לפרשנים רבים תוהים מדוע חג השבועות מוזכר בתפילה ובחז"ל כיום מתן תורה וכחג מתן תורה, ואילו בתורה הגדרת היום ככזה כלל אינה מופיעה. בציווי החשוב בתורה אנו רואים שני פסוקים חשובים. הראשון: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ". הפסוק השני: " וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו חוקת עולם בכל מושבותכם לדורותיכם". באף אחד מהפסוקים לא מדובר על מתן תורה.
שתי גישות מובילות במפרשים. האחת שברור שמתן תורה היה ב- ו' סיון, בחג השבועות, ודווקא משום כך אין מה להזכיר זאת, כי אין לצמצם את מתן תורה ליום אחד. מתן תורה הינו הוויה קבועה וחוויה מתמשכת. כל יום מחדש אנו אומרים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". הגדרת יום אחד כיום שיא, מורידה את חשיבות שאר הימים. יתרה מכך, מתן התורה בהר סיני הוא המופע והאירוע המכונן בחיי העם היהודי ולכן אין לציין זאת בחג ייחודי.
אסמכתא לכך רואים המפרשים בדיבר הראשון "אנכי ה", שהוא אבן הראשה לעשרת הדיברות, אך הוא אינו במניין המצוות. הוא אינו נספר כמצווה, דווקא מפני שדיבר זה הינו "צאת הצירים" לכל התורה.
הגישה השנייה מובילה את הטענה כי "הציר" שמוביל את המועדים הינו הציר של השנה החקלאית. חג הפסח הינו חג החרות ותחילת הקציר וממנו אנו סופרים חמישים יום לסוף הקציר ולהבאת העומר. אנו מודים לקב"ה על התבואה ומכירים תודה על כל הטוב שעשה עימנו. זאת מהות חג השבועות כפי שמופיע בתורה.
אנו מבינים שאין מקום לגאווה ולתחושת כוחי ועוצם ידי. נהפוך הוא. אנו סופרים את העומר בתקווה ובתפילה שהתבואה לא תינזק מגשם מאוחר או משאר מזיקים ונזכה להביא למקדש את ביכורי אדמתנו.
גישה זו נתמכת בכך שבפסוק י' מתארת התורה בדיוק את התנאים. כאשר נגיע לארץ, ונהיה מחוברים לקרקע ונגדל בה את תבואתנו, אז נהיה חייבים להביא את "עומר ראשית הקציר" אל הכהן.
החיבור של שבועות למתן תורה החל בתקופת התלמוד ומופיע במסכת פסחים ובעיקר בנוסח התפילה " חג מתן תורתנו" . יום זה הינו ו' סיון וכמו שאומר ר' אלעזר שצריך לשמוח במאכל ובמשתה מכיוון "שיום שניתנה בו תורה הוא".
לענ"ד ניתן להציע גישת אמצע המתפתחת על פי היסטוריה של עמנו.
חג החרות הרוחנית והפיסית של עמנו מתחיל ביציאת מצרים בליל הפסח ומסתיים לאחר חמישים יום עם קבלת התורה במעמד הר סיני ויציאתנו הסופית לחירות רוחנית כעמו של הקב"ה, ובמקביל קיומנו כבני חורין בארצנו והבאת הביכורים. לא לחינם נקרא החג "עצרת" במספר מקומות בתלמוד וגם הרמב"ן עומד על כך.
לכן תהליך העצמאות כולל שלשה שיאים בחיי העם. הראשון הינו יציאת מצרים שאנו מציינים בפסח. השני הינו קבלת התורה שאנו מציינים בגמר ספירת הימים למעמד מתן תורה בשבועות. השלישי הינו הבאת הביכורים בארץ ישראל שאנו מציינים גם כן בחג השבועות.
לאחר חורבן בית ראשון ובוודאי שלאחר חורבן בית שני, עם ישראל מתחיל להסתגל לחיי גלות. היכולת להביא כבני חורין את ביכורי אדמתנו למקדש ניטלה ממנו. נשארו רק שני שיאים לציין ולכן הולכת המסורת והתפילה ומתמקדת במסרים העיקריים שצריך לשמור בגולה והם: יציאת מצריים ומעמד הר סיני. אז נוצר בתפילה הנוסח "חג מתן תורתנו".
היום, מששבנו לאדמתנו וחוגגים אנו עצמאות פיסית ורוחנית על אדמתנו, אנו יכולים להניף שוב את שלושת השיאים ולחגוג את חג חרותנו כתהליך עצמאות שלם המתחיל בפסח, עובר דרך יום השואה, הזכרון והעצמאות ומסתיים ביום מתן התורה ויום ציון עצמאותנו הכלכלית החקלאית בהבאת הביכורים.
(אמור תשעז)
