הרב שי פירוןטור אישי לפרשת אמור
"מעשה באשה אחת, שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה, ואומר: כמה הן מקריבות! מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה" (ויק"ר, ג' ה'). אישה מרת נפש מגיעה לכהן, מבקשת להקריב את המעט שבידיה. יתכן שוויתרה על שאריות האוכל שנותרו בביתה, מנעה סולת מפיהן של עוללים רעבים. וכל זה לא נוגע בכהן. ההיסטוריה של הכהונה מלאה ברגעי שיא מרוממים, מנהיגות נשגבת, רוחנית, המקרבת בין ישראל לאביהם שבשמיים. אך גם ברגעי שפל, בהן הכהונה הפכה למוקד של תככנות, שחיתות, התנשאות, ניכור ושנאת חינם. בתלמוד מתואר הפחד שהטילו הכהנים על הציבור הרחב: "אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן. אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן. אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן. אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות" (פסחים נ"ז א'). במלחמת האחים שמתאר יוסף בן מתתיהו מתוארת שריפת בית הכהן הגדול כדי "לקרוא חופש לעניים, למען יתקוממו על העשירים (=כהנים)".
כיצד ממנים כהנים? הכהונה עוברת בירושה מאב לבן ללא תלות במידותיו של הכהן, ברגישותו, באהבת ה' שלו.
מאידך, פרשת השבוע מדגישה שלא כל ילד של כהן, הופך מידית לכהן: " אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו:: לֶחֶם אֱ-לֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" ( כ"א, י"ז-כ"ג).
גילוי נאות: אני נוגע בדבר. אילו היה מקדש, בני הכהן היה פסול לעבודה. אני מתקשה להשלים עם כך. אינני מכיר דבר שלם יותר מבני. אבל לא רק הוא. אני מכיר נכים רבים בגופם, ששלמים ברוח ובנפשם. גיבורי רוח, אנשי מעלה, אוהבי צדק. והם פסולים לעבודת המקדש. אינני מבין על מה ולמה מי שחסר בגופו פגום יותר ממי שחסר במוסריותו. ההיסטוריה מוכיחה עד כמה הקריטריון המוסרי והמידותי חשוב להנהגת הכהונה ולשלמות האומה הישראלית. העיסוק בטעמי המצווה רק מגדיל את מצוקתי. מהרמב"ם עולה שהרחקת כהן בעל מום מהמקדש נבעה מההבנה שלקותו החיצונית מעידה על פנימיותו: "ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל" (מו"נ, ג', מ"ה). כפי הנראה זה היה נכון לפני היווסדותה של מערכת טיפולית מקיפה. בעל ספר החינוך רואה בנו כגורם להרחקת הכהן: " על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו" (חינוך, רע"ה). מסתבר מפירוש רש"י, שהפגם אינו מהותי שהרי התורה עצמה מצווה: " מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל", ואם היה פסול מכל וכל היה נאסר באכילה.
אלה הרגעים שאני מרגיש, ברמה האישית, ש"וידם אהרון" אינו תיאור מצב נקודתי אלא סוג של מצווה. לשתוק, להכפיף ראש בענווה, להבין שאולי פספסתי משהו שאני לא מבין. אני מקבל את האיסור – אבל כאבא, כמחנך, הדברים מטרידים אותי ומצערים אותי.
מה נותר לנו? לשלב אנשים עם מוגבלות במקדש החיים. לתת להם לייצג אותנו. להביט בהם ולראות את תוכם. לאפשר להם לברך אותנו באהבה וללמד אותנו פרק בתורת הקורבנות.
(אמור תשעז)
