פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בקיץ תשמ"ט הודיע הרב ליכטנשטיין לתלמידיו בישיבת "הר עציון" כי הוא יוצא ל"שבתון". הרבה גבות הורמו: הייתכן שראש הישיבה, ש"לא פסק פומיה מגרסיה" בלילות ובימים, יחדל – ולו לשעה קלה – מהרבצת תורה? וכל זאת לאחר עשרות רבות של שנים שבהן העביר שבעה, עשרה ואף תריסר שיעורים בשבוע?
את יציאתו ל"שבתון" זה נימק הרב ברצונו לכתוב חיבור על הקדושה, נושא שהעסיקו שנים רבות. למרות שהעביר אלפי שיעורים, כתב עשרות רבות של מאמרים וחידש חידושים בכל מקצועות התורה וההגות היהודית לדורותיה, לא כינס הרב את תורתו בנושא זה (ואף לא בנושאים אחרים) והעלה אותה על הכתב בצורה סדורה ושיטתית.
מקצת פירותיו של "שבתון" זה הופיע כעת בספר "קדושת אביב" (בהוצאת מגיד וישיבת הר עציון), שמכנס את עיוני הרב בקדושת הזמן והמקום. עורכי הספר, בן הרב ש"י ליכטנשטיין והרב חיים נבון, עשו מלאכה עצומה בכינוס הדברים שנותרו בעיזבון, וזיכו את הרבים בספר שבכל אחד מדפיו פנינות למדניות למכביר.
הספר מתמקד רק בשני מישורים של קדושה – קדושת הזמן והמקום – ובולט חסרונם של פרקים נוספים כגון קדושת האדם (הכהנים, או 'קידוש' ידיים ורגלים קודם עבודת יום הכיפורים), ועוד. למרות השוני והגוונים בין סוגי הקדושה השונים, שנידונים בהרחבה גם בספר שלפנינו, מובטח לכל הבא בהיכל הקדושה של הרב ליכטנשטיין שיצא ושכרו בידו.
קודם שניגש הרב לעסוק בנושא מסוים, עמד – במעין סקירה כוללת – על מקורותיו, מבנהו, יסודותיו ומפלסיו השונים, ורק אחר מכן ניגש לניתוח שיטתי ומסודר של כל אחד מפרקיו.
כך נהג גם באלפי השיעורים שהעביר, ובשיעורי ה"מתודולוגיה" שהעביר לתלמידיו. בראש כל שיעור היה פורש את "מפת הדרכים" של הנושא. לאחר מכן חדר לעמקי הסוגיות במשך שעה ואף שעתיים, ובסוף סיכם את קוויו העיקריים של עיונו בצורה מרוכזת.
לצד העיון הלמדני הצרוף נהג להוסיף ברבים משיעוריו גם פן מחשבתי-הגותי שנתן עומק נוסף לשיעור הלמדני והפיח בו חיות מיוחדת. בחיבור הנוכחי, לקתה במקצת המידה בעניין זה. לבד מזכרי דברים אקראיים, פה ושם, נעלם כמעט לחלוטין מהחיבור שלפנינו הפן המחשבתי של נושא הקדושה.
בחיבור שלפנינו נעדר כמעט כליל – יש להניח מדעת – קו מאפיין נוסף של תורת הרב ליכטנשטיין, והוא דו השיח המתמיד שבין תפיסת הקדושה במקורות הלמדניים וההגותיים היהודיים, לבין הגותם של חכמי אומות העולם (דוגמת חיבורו הקלאסי של רודולף אוטו "על הקדושה", או חיבוריהם של טרנר ואיליאדה על מקומות קדושים וטיבם).
כותרת המשנה של הספר, כמו תוכן העניינים, מתארים יפה את החלוקה הבסיסית בין קדושת הזמן וקדושת המקום. גם בתוך כל חטיבה יש חלוקה פנימית לסוגי הקדושה השונים. בזמן: קדושת שבת ויום טוב, קדושת שמיטה ויובל, ובמקום: קדושת א"י וקדושת עיירות המוקפות חומה, קדושת ירושלים והר הבית, וכיוצא בהם.
כל אחד מאלה מוביל לגן שבילים המתפצלים לסעיפים וסעיפי סעיפים: קדושת שבת וקדושת יום טוב, קדושת ראש חודש וקדושת יום הכיפורים, קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים, קדושת ירושלים שלפנים מן החומה וקדושת ירושלים שחוצה לה; קדושת המקדש וקדושת העזרות. קדושת הבית בבניינו וקדושתו לאחר חורבנו.
הרב ליכטנשטיין נדרש לא רק לתוצאת הקדושה, על סייגיה והרחקותיה, אלא גם לתהליך ההתקדשות. בד בבד, נותן הוא דעתו לתהליך הפקעת הקדושה, עקירתה וחילולה.
אגב כך הוא מבחין בין קדושה "חיובית", שצריכה להתבטא במעשה, לבין קדושה "שלילית", שעיקרה מחדל: הימנעות מכניסת טמאים או מצורעים לאזור המקודש. הבחנה יסודית נוספת, המתבקשת מאליה, היא בין "קדושה שבאה מאליה", קדושה אימננטית, הטבועה במקום או בזמן מסוים, ללא צורך במעשה הקדשה פעיל מצדו של אדם, לבין "קדושה" שמקורה במעשה האדם, שבה רואה הרב את פסגת הישגיו של האדם. יצירת קדושה זו קשורה במשנת הרב ליכטנשטיין קשר הדוק עם הברית שבין האדם ליוצרו, והיא נוגעת לא רק לעצם יצירת הקדושה אלא גם לחובתו של אדם להעמיקה ולהטמיעה בעולם, מעין חובת "קידוש העולם".
הבחנה ידועה בעניין זה היא בין קדושת השבת, שטבועה בה מששת ימי בראשית (אך גם בה מגלה הרב פנים חדשות, תוך עיון בפרשיות השונות בתורה שעוסקות במצוות השבת), לעומת קדושת המועדות, שישראל מקדשים אותם.
כיוצא בדבר, קידוש החודש שבא לעולם במעשה של ישראל, או שנת היובל שישראל מקדישים אותה. ונחלקו חכמים כיצד מקדשים אותה: בשילוח עבדים, בתקיעת שופר או בחזרת שדות לבעליהן. לדעת חכמים שלושתם כאחד מעכבים את תחולת הקדושה על שנת היובל. כדרכו, הרב ליכטנשטיין אינו מסתפק בהבחנה בסיסית זו ומבקש לבחון האם יש שוני בין שלושת המרכיבים, או שהם שווי משקל.
זהו חיבור למיטיבי לכת בעולם הלמדנות.
(כי תצא תשעז)
