הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הנוכחית אבקש לפרוס מספר הרהורים מסכמים, בעקבות סדרת הרשימות שעסקה בנושא תכנון המשפחה. הרשימות זכו לתגובות מגוונות, חלקן אוהדות יותר וחלקן אוהדות פחות (בהרבה), והדבר מעיד על הרגישות הרבה הכרוכה בנושא זה. ואכן, כפי שהבהרנו ברשימה הראשונה בנושא, מעמדה של המשפחה בתודעה היהודית הוא מאד רגיש. הסיבה לכך היא שהרבה מעבר לפן ההלכתי שלו, נושא המשפחה מקפל בתוכו תפיסת עולם שלמה בנוגע לתפקידן ולמעמדן של הנשים בעולמה של היהדות. זוהי דוגמה קלאסית לאופן בו 'הפוליטיקה השמיימית', כהגדתו של משה מנדלסון, מעצבת את ההלכה.
המקורות היהודיים הראשוניים ביותר מציגים באופן מעניין במיוחד את מעמד האישה. אם נבקש לתמצת את הדברים, נוכל לומר שפרקי הבריאה בספר בראשית מציגים את האישה וגם את האיש כמי שקללה קדמונית רובצת על ראשיהם- האיש קולל בקושי הפרנסה: "בזעת אפיך תאכל לחם", והאישה קוללה כנגדו בקושי הפריון: "הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים". קללה זו שעל האישה הביאה ברבות השנים לכך שהאישה הוציאה את רוב ימיה הבוגרים בהבאת ילדים לעולם ובטיפול בהם. ההריונות והלידות הכחישו את גופה עד כדי פיקוח נפש של ממש (הדבר בולט בהלכות שבת, שם היא זוכה לטיפול מיוחד; ראו אורח חיים סימן של), וזמן ההנקה הארוך (לפחות שנתיים) חייב אותה להתמסר להזנתו של הילד, עד לגידולו.
מצב עניינים זה הוביל לכך שמבחינת מעמדה של האישה, היא הייתה בדרך כלל פחות משכילה, פחות מעורבת בענייני השוק והמסחר (ובשל כך נפסלה לעדות) וגם נפטרה ממצוות עשה שהזמן גרמן והודרה ממרחב הפעילות הדתי. אך מבחינת גודלה של המשפחה, אותה קללה הצליחה לשמר בסופו של דבר על גודל משפחה ממוצע לחלוטין (עד שבע נפשות). רבים מהיילודים לא שרדו, וגם תקופות ההנקה הממושכות היוו אמצעי מניעה יעיל יחסית מכניסה להריון נוסף.
כל זה השתנה בעידן המודרני. הרפואה המודרנית הביאה לכך שרובם המוחלט של ההריונות והלידות כיום עוברים בשלום. יולדות מתאוששות הרבה יותר מהר מן הלידה וגם רובם המוחלט של העוברים שורדים. תקופות ההנקה מתקצרות, הודות לתחליפי תזונה שהוכנסו לשימוש, והסיוע החברתי והכלכלי שניתן לנשים היולדות, מאפשר להן לחזור לפעילות מלאה די מהר לאחר הלידה. מציאות זו הובילה לכך שמצד אחד האישה "שוחררה" מהצורך להתמסר באופן מוחלט לגידול הילדים ופינתה לה פנאי לטפח את עולמה האישי, אך מצד שני היא גרמה לכך שללא התערבות מלאכותית, אשה תביא באופן טבעי ילדים בתכיפות גבוהה מאד, מה שיגביל את אותה התפתחות.
מכאן עולה תמונת מצב מעניינת מאד: כיום ישנו קשר הדוק והכרחי – גם אם הוא בלתי מוצהר – בין המדיניות של פוסקי ההלכה ביחס לנושא תכנון משפחה (כולל ההסכמה לשימוש באמצעי מניעה) ובין השקפתם אודות מעמדה של האישה בחברה. מי שיתבונן בחיוב על כניסתה של האישה לחברה הכללית, יצטרך כמעט ממילא להכיר בלגיטימיות של הגבלת הילודה, ומי שלא יראה בחיוב את השינוי במעמדה של האישה ויבקש להגבילו, ייאלץ כמעט ממילא להפגין גישה מחמירה כלפי תכנון הילודה. וכן להפך; מי שיחמיר בנושא הגבלת הילודה, יגזור מכאן ממילא עמדה בנוגע למעמדה של האישה בחברה, ומי שיקל, יפגין בכך עמדה חיובית כלפי השינוי שחל במעמדה של האישה.
מובן מדוע סוגיית 'תכנון משפחה', על כל ההיבטים ההלכתיים הנגזרים ממנה, היא כה רגישה, וכה מושפעת מהשקפת העולם הכללית של פוסק ההלכה. ברשימותינו האחרונות בקשנו להראות שמבחינה הלכתית נושא זה אינו כה חד-ממדי, ולמעשה יש לבני הזוג מרחב די גדול כדי להכריע מה טוב להם, ומכאן, שמה שגוזר את ההלכה הן יותר האידיאולוגיה והשקפת העולם מאשר עיון הלכתי טהור. לפיכך, כל המתלבט בנושא ומבקש עצה, כדאי שיפנה לרב הקרוב אליו בראש ובראשונה בהשקפת עולמו. ידיעת ההלכה כשלעצמה לא מספקת כאן.
(כי תצא תשעז)
