פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)חיי יעקב אבינו עומדים כל העת בסימן מאבק בלתי פוסק באויביו ובשונאיו. אך מבקש יעקב ליישב בשלווה, וכבר קופץ עליו רוגזו של מי מהם. עשיו אחיו, המתנחם לו להורגו, לבן הארמי ובניו, חותן וגיסים המחפשים כל דרך לרמותו ולהפילו בפח, ואפילו ה"איש" – מלאך אנונימי, שנאבק עמו בשעה שמבקש הוא לחלץ את נשיו וילדיו ולמלטם מאימת הרודפים. אין זה מפליא שמכל השמות, ניתן לו דווקא שם "ישראל", "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
חז"ל ראו בחייו של יעקב מורה דרך כיצד יש להתכונן לעימות. "אמר רבי יונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון, ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו – של פגישת יעקב ועשו – וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים" (מדרש לקח טוב, וישלח).
יעקב אבינו אינו תולה את כל יהבו בסל אחד של פתרונות. הוא מכין עצמו בלא פחות משלושה מסלולים שונים: תפילה, דורון ומלחמה. אכן, יעקב מכיר באפשרות שלא רק "בחיל ולא בכוח" יושג הניצחון. האשליה שלפיה יכול האדם לנצח מערכות רק באמצעות מטוסים, טנקים, מערכות חיישנים משוכללות, רחפנים ולוויינים, אפוד קרמי וקסדה טקטית, עשויה להתנפץ אלי סלע לנוכח המציאות. יעקב יודע כי יש צורך גם ב"תפילה": הן בקשת סייעתא דשמיא, הן "תפילה" במשמעותה הרחבה יותר: רוח ולא רק כוח, אמונה בצדקת הדרך, חזון.
יעקב קיבל הבטחה מפורשת מהקב"ה (בראשית כח, טו): "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". ולמרות זאת, ועל אף שהוא ממית עצמו באוהלה של תורה, יעקב אינו סומך על הנס, או על כך ש"תורה מגנא ומצלא". הוא נערך למלחמה.
נוראות המלחמה משפיעות לא רק על החיילים שבחזית, אלא גם על הנשים והילדים שבבית, וחותמן נותר צרוב שנים רבות
יעקב גם אינו מזלזל בכוחו של עשיו. הוא נוקט כלפיו שוב ושוב ביחס של כבוד, ואפילו שלא בפניו(!) הוא מכנה אותו "אדוני": "כה תאמרון לאדוני לעשו". חכמים אחדים ביקרו מהלך זה, וראו בו השפלה שלא לצורך, אך הנצי"ב רואה בו מהלך פרגמטי: "קראו אדוני גם שלא בפניו, למען ייזהרו עבדיו שלא יקלו בכבודו ומוראו גם שלא בפניו". ללמדנו: שזלזול באויב ובכוחו והצהרות יהירות וחלולות עלולים להביא לשאננות יתר שסופה אסון.
פסוק המבטא את החרדה שמלווה מציאות זו: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ, וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת." לא סתם "יראה" אלא "ויירא מאד", ולא רק "ויירא" אלא גם "ויצר לו", ביטויים שמבליטים את גודל הכאב והמצוקה.
חז"ל פירשו ביטויים אלה כעדות לרגישותו המוסרית של יעקב אבינו. מהלכי המלחמה שלו, שתכליתם השמדת האויב והסרת הסכנה, לא השכיחו ממנו גם את מחויבותו המוסרית. את הפסוק "וירא יעקב מאד ויצר לו", פירשו חז"ל: "ויירא שמא יהרג, ויצר לו – אם יהרוג הוא את האחרים".
יעקב מבין, שגם מלחמה היא פרי כורח המציאות ואינה תכלית או מטרה כשלעצמה. שהרי כל מלחמה נושאת עמה סבל, הרג ויגון, וגם השמדת אויב, שאין להימנע ממנה במקרים מסוימים, כרוכה ב"ויצר לו", בצער. אכן, לצד החשש מפני השחיקה המוסרית יעקב חרד לא פחות לגורל בני משפחתו. במדרש קדמונים (ילקוט תלמוד תורה בראשית קמו) פירשו: "ויירא – מנשיו, ויצר לו – מילדיו". רוצה לומר: נוראות המלחמה משפיעות לא רק על החיילים שבחזית, אלא גם על הנשים והילדים שבבית, וחותמן נותר צרוב שנים רבות.
אך דומה שהיראה הגדולה ביותר של יעקב נובעת מכך שיגיע למצב שבו יהא עליו להקריב חלק מבני משפחתו.
בפרשה הקודמת תובע יעקב מלבן: "תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי", ללא שיור. יעקב אינו מוכן להפריד בין אימהות לבין ילדיהן. בעמדו אל מול פני הסכנה, הוא מתכונן גם למצב קורע לב, שבו עלול הוא למצוא עצמו נדרש, בעל כורחו, לתעדף ביניהם: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". המקרא מעיד כי יעקב אבינו היה מודע לכך שאפשר ויהא עליו להקריב לא פחות מאשר מחצית(!) "מחנהו", ולוּ כדי שיהא "הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". שבמקום המשפחה האחת, המלוכדת, שבראשה עמד, נוצר מצב חדש, מאיים: "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".
זאת ועוד: יעקב אפילו מעלה בדעתו את האפשרות שכל בני משפחתו יילכו לאבדון. זעקתו בעניין זה נשמעת היטב, קורעת לב ושערי שמיים: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". ואין מדובר רק במחשבה תיאורטית. יעקב נערך בהתאם: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (לג, ב).
הקושי עולה כמאליו: תינח ילדי השפחות "ראשונה", אך מהו "אחרונים – אחרונים"? וכי יש שני "אחרונים"? אפשר שבביטוי הכפול מבקש המקרא לבטא את סערת נפשו הפנימית של יעקב, והקושי שלו ב"דחיית נפש מפני נפש".
דילמות מעין אלה, מעוררות שאלות מוסריות, אתיות, הלכתיות ומשפטיות.
רבות מהן באות לביטוי גם במקורות המשפט העברי (ע"ע "חייך קודמים לשל חברך", "עניי עירך קודמין", "מאי חזית דדמא דידך סומך טפי", "אין דוחין נפש מפני נפש" ועוד).
אכן, לא תמיד התשובות שניתנו להם מניחות את הדעת או ראויות ליישום כמות שהן במציאות ימינו ולימינו, שבמידה רבה שונה מן הקצה אל הקצה (בין השאר, בשל קיומה של מדינה ששיקוליה עשויים ואולי אף צריכים להיות שונים מאלה של היחיד או של קהילה קטנה) מזו שהייתה קיימת בשעת קביעת אותן הלכות.
הנה כי כן, "מעשה אבות – סימן לבנים", אמרת חכמים שמקבלת משמעות עדכנית ולעתים גם מצמררת באלה הימים. ולוואי ומעשה הצלתם של אבות, כמו גם זכותם, יעמוד לנו, ה"בנים".
