ברוך אתה בצאתך

הכניסה והיציאה, "כי תצא" ו"כי תבא", צמד-חמד הם, כשני תאומים סיאמיים, ההולכים תמיד בצוותא ולא ייפרדו לעולם.
מסכת הברכות שבראש הפרשה, מפגישה אותנו פעם נוספת עם זוג זה בברכה הידועה: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". ואפשר שלא לחינם נקראת תמיד פרשה זו בתקופה שמסמלת את צאת השנה וכניסת שנה חדשה.
ברכה זו – וכמוה, ברכת משורר התהלים, שמנוסחת בסדר הפוך: "ה' ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם" – הייתה למטבע לשון שגורה, ואף נתלית לא אחת באותיות גדולות בפתחה של הסוכה. אכן, הקבלת פני אדם בבואו – מתיישבת על הדעת. אך מה טעם מברכים אנו את חברנו או אורח גם בצאתו? האין בכך רמז לטורח שהטריח עלינו?
ניתנה אמת להיאמר: לעתים טובה יציאתו של אדם טרחן מבואו. כך בבית אבל, כך בבית משתה וכך בבית חולה. ביטוי לכך ניתן בדרשת חכמים על הפסוק (שמות יח, כ): "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", שעליו דרשו (בבא מציעא ל, ע"ב). "והודעת להם – זה בית חייהם, את הדרך – זו גמילות חסדים, אשר ילכו – זה ביקור חולים, בה – זו קבורה, ואת המעשה – זה הדין, אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין".
הקשה דודי רבי פינחס פלאי, איש ירושלים: מה זיקה מצאו חכמים בין "ילכו" לבין "ביקור חולים"? אלא ללמדך, שלעתים הליכתו ויציאת המבקר מבית החולה, מצווה גדולה היא לא פחות מבואו.
רעיון גדול זה גלום בדברי ה"נשר הגדול" במשנה תורה. על המצווה הגדולה של ביקור חולים בהלכות אבל (יד, ו) כותב הרמב"ם: "הנכנס לבקר את החולה, לא יֵשב לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא… ולא למעלה ממראשותיו, אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים, ויוצא".
ונשאלת השאלה, לשם מה כתב הרמב"ם – שכל מילה בדבריו, מדודה עד לחדא, "ויוצא"? וכי יֵשֵב שם עד אין קץ ולא יצא? אלא ללמדנו, שלעתים גם ה"יציאה" – במיוחד כשהשהות מלווה בהטרחת החולה – בכלל מצוה גדולה היא…
יהא אשר יהא: עיון במסכת ה"יציאה" הרחבה שבעולמה של מורשת ישראל, מלמדת אותנו על העושר והרבגוניות שגלומים בה. למן "תפילת הדרך", שאומר היוצא למסע, דרך צאת הכוכבים הקובעת את זמן קריאת שמע ופותחת את המסע לתוך הלילה; יציאת-מוצאי השבת המלווה בשירים ובסעודת "מלווה מלכה", היציאה מבית המדרש שמלווה – כמו הכניסה אליו – בתפילה מיוחדת ("ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות") ולהבדיל צאת השנה ויציאת הנשמה. כל אחת מ"יציאות" אלה קובעת ברכה לעצמה, תרתי משמע.
מכאן ניתן להבין אף את הפרק הגדול שיוחד כבר במקרא ל"יציאה", דוגמת "ויצא יעקב" (שדרשוה חכמים לשבח: "מגיד שיציאתו של צדיק מן העיר עושה רושם, שבזמן שהוא בעיר, הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה, וכיוון שיצא מן העיר, פנה הודה, פנה הדרה, פנה זיווה"), או, להבדיל, "ותצא דינה לראות בבנות הארץ" (שנדרשה בפי חכמים דווקא לגנאי: "יצאנית בת יצאנית, שנאמר: ותצא לאה לקראתו"), וכיוצא בזה.
בנוהג שבעולם, אדם הבא לעולם – הכל שמחים בו, ואילו אדם הנפטר מן העולם – הכל עצֵבִים בו. אך כפי שהורונו חז"ל, אפשר שדווקא ההפך הוא הנכון: כשאדם בא לעולם, אין יודעים מה יהא בסופו, אם צדיק אם רשע, אם יהיו חייו שלווים או שמא, ח"ו, ייסורין יבואו עליו. ואילו כאשר נפטר הוא מן העולם בשם טוב ומעשים טובים – יש לו, לרעיו ולקרוביו סיבה אמתית לשמוח, על שלא בזבז חייו לבטלה.
וכך אמרו חכמים (בבא מציעא קז) ורש"י מביאן על אתר: "וברוך אתה בצאתך – שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא, כביאתך לעולם". והוסיף עליהם הרש"ר הירש, שפירש: ברוך אתה בבואך" – בביתך פנימה, בחיי המשפחה, "וברוך אתה בצאתך" – ביציאתך לרשות הרבים.
(כי תבא תשעז)