הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)הביכורים הם כקרבן והבאתם למקדש נתמכת בסיוע הכהנים כמקבלי הביכורים, כפי שהתורה קובעת: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו…".
המילים "אשר יהיה בימים ההם" נראות מיותרות. שהרי אין שום דרך לקיים את המצווה באמצעות כהנים שכבר אינם בין החיים. ונראה שהתורה רומזת שהמצוי אינו תמיד הרצוי, אך מורה לנקוט בגישת: "זה מה יש". ואכן, לדברי חלק מהפרשנים יש לומר שגם אם התברר מאוחר יותר שהכהן היה פסול לעבודה, אין לפסול את הביכורים. בכיוון דומה מבאר בעל יצחק ירנן (ר' אליקים גטיניו, המאה הי"ח סלוניקי) את הביטוי: "שהכוונה לו למה שאמרו חכמים שנותנין אותן לאנשי משמר יהיו כמו שהם ואף שאינם חברים".
רוב המפרשים הניחו שיש בדברי התורה כאן רמז לכך שבין הכהנים עשויים להימצא גם לא רק מי שאינם נוהגים בחסידות יתירה אלא גם בעלי פסול ממשי.
במדרש ההלכה שבספרי מובאת גישה דומה אך לעמדה זו מובאת תוספת חשובה:
"זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי. וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך?
אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים…
וכן הוא אומר
אל תאמר מה שהיה שהימים הראשונים היו טובים מאלה" (קוהלת ז).
הדרשה נחתמת בפסוק מקוהלת "אל תאמר מה שהיה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה…". הנחת היסוד של הדרשן היא שאין מקום לגעגועים ונוסטלגיה. גם בעבר המצב לא היה טוב יותר.
ראיה לדבריו של ר' יוסי הגלילי ניתן למצוא במשנה במסכת יומא. המסכת פותחת בהכנה של הכהן הגדול ליום הכיפורים ובהפרשתו מביתו למשך שבוע ימים. במשך הימים הללו, החופפים למעשה, לעשרת ימי תשובה, הכהן עובר סידרת חינוך. מלמדים אותו את סדר העבודה, מלמדים אותו להבחין בין בעלי החיים המוקרבים. בסופו של דבר גם משביעים אותו שלא ישנה מן ההלכה. בלילה האחרון, מתוך דאגה שלא יירדם וחלילה ייטמא, יושבים וקוראים ולומדים בפניו או אתו. וכך קובעת המשנה:
" אם היה חכם דורש ואם לאו תלמידי חכמים דורשין לפניו. ואם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו. ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל".
המשנה משיחה לפי תומה, וממנה אנו לומדים שהכהנים היו לפעמים חכמים ולפעמים לא, לפעמים היו יודעי ספר ולפעמים לא. וכן, שחומר הקריאה שהביאו בפניהם כלל גם דברים המושכים את הלב שיש בהם "סיפורים וקורות הזמנים". ואולי כל אלה אף נאמרו לא בלשון הקודש, אלא בשפה הארמית המדוברת. ודוק, המשנה דיברה על הכהן הגדול! וממנו ניתן ללמוד בקל וחומר לשאר הכהנים. במשנה אולי מדובר בכהנים של ימי בית שני, אך מסיפורי התנ"ך למדנו שגם בימי בית ראשון הכהנים לא היו שייכים בהכרח לחבורת הלמדנים והצדיקים.
עד כדי כך, שהרמב"ן בפירושו לפסוקנו תוהה על הנחות היסוד מהן ניתן להסיק שכן ישנה ציפייה לכהנים ראויים. שהרי בניגוד למשרות שיפוט המחייבות ידע ומידות טובות, הכהנים משמשים בפונקציה טכנית. הרמב"ן סבור שאין אפילו הווה אמינא לחשוב שיש צורך לדקדק במידותיו של הכהן. כאן יש לנקוט בגישה התכליתית. בדבריו של הרמב"ן כמוס רעיון נשגב יותר. אם פרשני המקרא סברו שניתן להסתפק בשירותי כהנים לא ראויים, והמדרש בספרי טען שהכהנים מעולם לא היו טובים יותר, בא הרמב"ן ועל פי דרכו מעיר שאולי זוהי האוטופיה עצמה. מתברר שהתורה קובעת כמעלה ולא כחסרון שכל כהן, באשר הוא, ראוי לקבל את הביכורים. התורה רואה בכהן כעין צינור המשרת מחד גיסא את האדם המקריב ומאידך גיסא את בית ה'. ככל שהוא שקוף יותר, כך עבודת ה' נעשית על הצד היותר נכון וטוב שלה.
רעיון דומה מובא אצל ר' צדוק הכהן מלובלין. אף הוא הולך בעקבות הרמב"ן אך מסביר שתכונת ה'צינוריות' איננה כה פשוטה ולא כל הגורע מוסיף. מעלת ה'צינוריות' היא גבוהה ומצריכה אימוץ של מידת היסוד, היא תובעת את ההתבטלות המוחלטת:
"לפי האמור מובן דכיון דאומר לכהן 'לה' א-להיך', מפני שהוא מבורר במדת צדיק יסוד עולם…".
בסוף דבריו מעיר ר' צדוק שבכל כהן טבועה תכונה זו של מידת היסוד. נדמה שר' צדוק רומז לכך, שהתפקיד מלביש את האדם בתכונות הנדרשות לו. השליחות הציבורית באה יחד עם המלבושים הנדרשים לה.
העיון בפרשת ביכורים ובתכונותיהם של הכהנים אינו לימוד "הלכתא למשיחא". מה שגנוז בפרשיה זו עשוי ללמד אותנו הרבה בהלכות שליחות ציבור והנהגה בכל תחום שהוא. אף המורים שהחלו את תקופת ההוראה והחינוך בבתי-הספר יודעים שככל שייטיבו להכיר את צורכי התלמיד ויהיו יד מושטת להם, כך יצליחו יותר במשימה. ובע"ה בימים הנוראים יעמוד שליח הציבור לפני ה' בתפילה לסליחה ומחילה יפתח את תפילתו בבקשת "הנני העני ממעש".
(כי תבא תשעז)
