ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)התורה כותבת במפורש מדוע יבואו עלינו צרות- "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּֽל" (דברים כח, מז). מדהים!
נדמה כי היהדות חיה בין העבר לעתיד וללא הווה! אנו עוסקים בזיכרונות העבר מצד אחד ובתקוות לעתיד מצד שני. מהי שמחה והיכן היא משתלבת בלו"ז של חיינו? האם השמחה היא כלי או מכשיר לקיום המצוות או מצווה בפני עצמה? מה פשר הפער העצום בין המעשה (אי עבודת השם בשמחה) לבין העונשים החמורים שהושתו עלינו?
צמד המלים 'יהיה טוב' הנאמר כברכה שבשגרה אינו ברכה כלל וכלל. הוא מבטא ייאוש בשל התעלמותו ממצב ההווה, שבו ורק בו, מצויה שמחה אמיתית, קיומית. השמחה אינה קשורה במהותה לרכישה או להישג של משהו מעולמנו, היא מהווה ביטוי לשלמות פנימית של האדם. השמחה הינה הפרשנות האמיתית והפנימית שלנו למציאות אותה אנו חווים.
העצבות, הייאוש והדיכאון נובעים מכך שאדם מזהה פער בלתי נסבל מבחינתו בין מצבו הקיומי לבין המצב בו היה רוצה להיות. דא- עקא, פער כזה היה, הווה, ויהיה תמיד. תחושת החיסרון קיימת כנתון אינהרנטי באדם באשר הוא ללא שום קשר למציאות אותה הוא חווה. האדם נברא 'אפוי למחצה', בריאתו טרם הושלמה והוא אמור לעמול קשה על השלמתה.
זהו מקור החיסרון המצוי בנשמתו. מאידך, הוא הוא הכוח הדוחף אותו ליצור, להשלים, לכבוש, להתקדם ולשאוף גבוה יותר. זה יתרון עצום המגדיר אותנו כ'נזר הבריאה' אולם בפרשנות שגויה, הוא עלול להצטייר כמקור לכל בעיותינו בשל החיסרון אותו אנו חווים באופן מתמיד.
השמחה הינה הפתרון למצב קיומי זה. השמחה היא מעשה ההשלמה עצמו ולכן היא מהווה תנאי יסודי לקיום המצוות כולן. יותר מזה, היא מהווה מצווה בפני עצמה. היא זו המאפשרת את התפתחות האדם בכל התחומים הגשמיים והרוחניים כאחד.
אם אנו מאמינים בנוסחה היסודית שלפיה ברא הא-ל את העולם כדי להיטיב עם בריותיו, שומה עלינו להגיע להכרה כי מה שכל אחד מאיתנו מקבל בכל עת הוא המינון הנכון המאפשר לנו לשמוח. "והיית אך שמח" הינה דרגה גבוהה יותר מ"ושמחת". אנו מצווים להיות במצב קיומי ומתמיד של שמחה ולא רק באירוע ספורדי. כיצד משיגים זאת? התשובה הינה- להיות עשירים מאוד! אבל, איזהו עשיר? השמח בחלקו.
(כי תבא תשעז)
