פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בתוך תהומות הכאב והסבל על אנשים יקרים שהלכו לבית עולמם בטרם עת, על אותם שאיבדו מטה לחמם בן לילה, על תלמידים שבטלים מלימודם, שוררת בקרב רבים תחושה קשה, החוצה קבוצות ומחנות פוליטיים: תחושת הניתוק של חלק מהעם ומנהיגי הציבור מן החלק האחר, ומן המציאות.
לא צריך להיות אנרכיסט רחמ"ל או מתנגד סדרתי לממשלה כדי לחוש לעתים את הייאוש, אם לא המיאוס, שאחז בקרב רבים מהציבור לנוכח התבטאויות של שרים, או אטימותם של חלק מפרנסי הציבור לנוכח אירועי השעה.
במסכת החורבן הנוראה שנלמדת על ידי המוני בית ישראל מדי שנה בימים אלה, מסתתר סיפורה של מרתא בת בייתוס, מעשירות ירושלים. פעם אחת, כך באגדות החורבן שבמסכת גיטין, שיגרה שליח (כינוי "מכובס" לעבד?) לשוק ואמרה לו: הבא לי סולת. עד שהלך, נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקיה יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. עד שהלך, נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה. חלצה נעליה ואמרה: אצא ואראה שמא אמצא דבר לאכול. נטפלו גללים ברגלה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי מקרא שנאמר בפרשת התוכחה: "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך" (דברים כח, נו).
מעשה מרתא משקף לא רק שבר כלכלי ובצורת. יש בו שיקוף לנתק שבין האדונית-ה"טייקונית" של אותם ימים מהמציאות. בשעה שהמון העם רעב ללחם, אותה "רכה וענוגה שלא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ" ממשיכה לבקש לעצמה "סולת".
אצלה, העסקים כרגיל. היא שולחת את משרתיה למסע קניות בזבזני כדי להביא לה לחם משובח מהמאפייה המיוחדת לאניני טעם. למרות המחסור והרעב, המשרת אינו ממהר לקנות מה שהוא מוצא. הוא יודע שגבירתו לא תסתפק בפחות מהמוצר היקר ביותר.
ביטוי לניתוקה של מרתא מקרקע המציאות בא גם במדרש איכה רבה. לפי המתואר בו, פעם אחת הלכה לראות את בעלה, הכהן הגדול (לפי מסורת חז"ל קנתה עבורו מרתא את הכהונה בכסף מלא…), כשהוא קורא בתורה בבית המקדש ביום הכיפורים, ו"הוציאו לה טפיטות [=שטיחים] מפתח ביתה עד פתח בית המקדש, כדי שלא יתייחפו רגליה".
נעלי העקב הגבוהות של מרתא ניתקו אותה מקרקע המציאות. רק משחלצה אותם, נפגשה עם המציאות, מציאות קשה, כואבת.
אפשר שמרתא בת בייתוס רק משל הייתה. אבל היא מהווה עבורנו מזכרת תמיד, לסלידה מפני חברה נהנתנית של אנשים המנותקים מקרקע המציאות, המבקשת לה פת סולת ופת שעורים בשעה שעניי העיר מתגלגלים בחוץ סחופים ומטורפים, חסרי כל.
חכמים מלמדים אותנו שריפוי השבר, איחוי הקרעים והמעבר מחורבן לגאולה תלויים, בראש ובראשונה, בסולידריות החברתית, בערבות ההדדית, בהחזרת עיקר למקומו הראשון, ובהעדפתו על פני טפל. בהעמקת רגישותם המוסרית והחברתית של שועי עם ובעלי שררה, שלבם לא יהא עוד אטום לנוכח "אחיהם בית ישראל" הנתונים בצרה ובמגפה.
דברים תש"פ
