אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])משברים , חורבן ושכול הם חלק מהחיים. זה כואב, זה מטלטל, זה מצער, זה עלול לייאש- אבל אלו כללי המשחק של העולם הזה, ולא אנחנו קבענו אותם או בחרנו בהם.
חיים מאושרים ושקטים, בוילה מפוארת על חוף הים, מוקפת רוגע, שלווה ועושר – יש רק בסרטים בהוליווד.
החיים עצמם הם סרט אחר לגמרי. אין חיים ללא משברים, התמודדויות וכאב. ברמה הפרטית וברמה הלאומית.
השאלה היא לא האם צפויים לאדם משברים כאבים וטלטלות, אלא כשזה יקרה- מה הוא יעשה עם זה. ופעמים רבות זה בבחירתו של האדם.
מערכות חינוך בדרך כלל לא עוסקות בכך. אין במערכת הלימודים מקצוע או שיעור- 'איך מתמודדים עם משברים כאב ושכול', אבל מערכות החיים כן מזמנות לנו מציאויות שכאלו, ופעמים רבות אנחנו ניצבים מולן ללא הכנה וללא כלים נפשיים ואישיותיים מספקים.
בסך הכל בידי האדם והחברה כלים לבחירה חופשית. השאלה היא מה עושים איתה. אפשר לקחת את הכאב והחורבן למקום של התמסכנות והתקרבנות, למקום של חידלון ועצב אין סופי, למקום של דכדוך ייאוש ועייפות. כל התגובות הללו הן אנושיות ומובנות, אם הן נעשות לטווח קצר ובמינון הנכון. זו תגובה טבעית של האדם למכות שניחתות עליו.
משבר וחורבן זה אנרגיה. אנרגיה קשה וכואבת. השאלה היא כיצד מנהלים ומתעלים נכון את האנרגיה הזו. וזה כן נתון פעמים רבות לבחירת האדם או העם.
העם היהודי ידע כל כך הרבה אסונות לאורך כל ההיסטוריה, כשהגדולים שבהם היו חורבן בתי המקדש בימים עברו, והשואה בדור האחרון. גדולתו של העם היהודי הייתה תמיד שאת האנרגיות האדירות הללו של השכול והכאב הוא ידע לנתב לצמיחה, וליצירה. את כאב חורבן הבית ניתב העם היהודי ליצירות רוחניות, הלכתיות ספרותיות ותרבותיות. התלמוד, והעולם היהודי העשיר בבבל, ואחר כך בספרד, ובאשכנז, וכן בצפון אפריקה, תימן, עיראק ואסיה, היו תגובה יהודית הולמת לשבר, על ידי תיעול אנרגיות המשבר לאפיק הבנייה הפיזי והרוחנית והבחירה בחיים. את כאב האסונות והמציאות העגומה של היהודים במזרח אירופה במאה ה-17 וה-18 ידעה תנועת החסידות לתעל ולנתב לאנרגיות של אמונה, שמחה, דיבוק חברים וסלילת דרך חדשה בעבודת ה'. את כאב החורבן בשואה ידע העם היהודי בעוד עיניו דומעות וזרועותיו מקועקעות במספרים- לנתב ולתעל להקמת מדינה, צבא, מדע, חקלאות וכדומה, ובמקביל ליצור חברת אנשים ראויה.
העם היהודי הוא עם שיודע להתנער מאפר ומעפר, הוא עם שסודו הוא הבחירה בחיים, והיכולת להפוך מספד למחול.
כך ברמה הלאומית, וכך ברמה הפרטית. קל ליפול לתהומות של בכי כאב וייאוש. חיינו מזמנים לנו לצערנו משברים שיש בהם כדי להפיל גוף רוח ונפש.
ועם כל זה, ועם כל הלגיטימיות לצער ולתהליך האבל והשכול- האתגר והכיוון הכללי הוא לכיוון הבחירה בחיים, וניצול האנרגיה לכיוון של העצמה, משמעות ונתינה.
לאחר שנשב על הרצפה, נתאבל ונקונן, נצטרך לקום ולשאול את עצמנו כפרטים וכעם- איכה הופכים את הצער הגדול לאנרגיה של טוב, איכה הופכים חורבן לבניין, איכה הופכים אויבים לאוהבים, איכה הופכים אפר לפאר.
(דברים תשעח)
