אל ייאוש בעולם כלל

" אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ".
התיאור המדויק הזה של המקום בו סיים חייו גדול נביאנו הוא אניגמטי. גבולותיו ומיקומו מפורטים ביותר אולם המבקש להתייחס אליהם כאל נ.צ מדויק ימצא כי הדבר לא יעלה בידו. ובכן, מה השאיר לנו משה רבנו כמצבה? מיקום של מקום 'דמיוני' שכל גדולתו אינו במימד החומר אלא במימד התוכן הנצחי דהיינו במימד הזמן.
"סוף" אינו ים סוף, ו"תפל ולבן" אינם מוזכרים במקום אחר, ומה אם כן מועיל התיאור המדויק של המקום אם אין 'מקום' כזה במציאות החומרית של חיינו? זאת ועוד, מדוע צריכה התורה להזכיר לנו כי אל ה'מקום' הזה מגיעים באחד עשר ימי מסע מחורב דרך הר שעיר?
אכן, לשיטה אחת בספרי כל שמות המקומות הנזכרים כאן רומזים לחטאים העיקריים שהעם נכשל בהם בימי מסעו במדבר. העם הבין בדיוק על מה מדבר מנהיגו האהוב ומסתבר כי גם אנו מבינים. בפסוקים אלו מבקש משה לתמצת את כל אשר אירע במדבר. הנכדים והנינים העומדים להיכנס ארצה בוודאי שאלו ללא הרף, למה? למה לא נכנסנו לארץ ישראל מיד בצאתנו ממצרים? המרחק אינו כה גדול, שהרי סך הכל " אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ".
כל הסיפור הוא שורשן של שני חטאים, חטא העגל וחטא המרגלים. האחד ביקש להקדים בטעות את זמן הכניסה לארץ, וזה החמור יותר, חטא המרגלים (המהר"ל, נצח ישראל), ביקש לאחר את זמן הכניסה לארץ. בשני המקרים מבקש עם ישראל להנהיג את העולם על פי לוח הזמנים שלו ולא זה של האל שאותו קיבל במפורש מפי משה רבינו.
"אלה הדברים", אומר משה, "זהו שורש העניין, זהו ההסבר לכך שאני ואתם עומדים במציאות כה מוזרה ולא הכרחית". "כל נאום הפרידה הזה על כל מעלותיו לא היה בא לעולם מכל היבט לולא חטאי אבותיכם". "את הרעיון הזה אני מבקש להנחיל לדורות, לא את מקום קבורתי הפיזית". "את הסיבות למעמד בו אני צריך להיפרד מעמי האהוב לאחר 40 שנות נדודים בלתי הכרחיים בעליל". הפרידה מעמו האהוב הינה פרידה בקודים של מקום. משה מדבר על מקום אך מתכוון למעשים החבויים בשמו של המקום.
(דברים תשעח)
ה