פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הכמיהה לבנין בית המקדש עוברת כחוט השני בסדר התפילה, בברכת המזון, בפיוטים ובזמירות, בקינות ובסליחות. "ובנה ירושלים עיר הקודש", "והשב את העבודה לדביר קדשך", "יִבָּנֶה המקדש", הם רק מעט מזעיר משלל האזכורים המבטאים אותה.
לאחר החורבן נוספה אליהם תפילת "נחם" (על נוסחיה השונים בעדות ישראל), שעיקרה: "נחם ה' א-להינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחֳרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת, וראשה חפוי, כאישה עקרה שלא ילדה".
לנוכח קיבוץ הגלויות שבימינו, והיותה של העיר ירושלים מטרופולין ומרכז ליהודי הארץ והעולם, העיר הגדולה בישראל, בנויה לתלפיות, שָבָה לא אחת וניעורה השאלה: מה מקום לאבלות זו (וזאת מעבר לסוגיה ההלכתית של "אבלות ישנה", על מאורעות שאירעו לפני כאלפיים שנה)?
עם יד על הלב: האמנם אמירת הקינות לא הפכה להיות (במקרה הטוב) "מצוות אנשים מלומדה"? מאורע פאתיטי, לעתים מעורר רחמים ממש, שבו רבים ממלמלים טקסט אינסופי שאינו מובן להם, כשמבטם פוזל יותר ויותר, ככל שהזמן מתקדם, לעבר "רשימת הקינות המקוצרת", שמראש ויתרה על חלק גדול מהן? האמנם אין באמירת "נחם" בימינו משום דבר שקר שיש להתרחק ממנו? אכן, בית המקדש עדיין חרב, אך מכאן ועד תפילה על "עיר חרבה ושוממה, מאין יושב", הדרך רחוקה.
כמה מאומרי התפילות לחידוש העבודה, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, משתוקקים בלב ובתמים, לא רק מן הפה ולחוץ, לחידוש עבודת הקרבנות כאן ועכשיו?
שאלות אלה אינן חדשות עמנו. כבר לפני כאלפיים שנה, עמד הנביא זכריה וקרא בקול: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?"
בדומה לו, עמד לפני כאלף שנה רבי יהודה הלוי וקונן על כל אותם שאומרים בדבקות "המחזיר שכינתו לציון וזולת זה", שדבריהם אינם אלא מן הפה ולחוץ, "כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה".
לצד התשובות המוצעות והפתרונות ההלכתיים והליטורגיים שהוצעו לשאלות אלה (כגון שינוי הנוסח ל"עיר שהייתה אבלה וחרבה"), שרבים מהם נדחו על ידי הפוסקים, מן הראוי לתת את הדעת למשמעויות הרחבות יותר של תשעה באב, שאותן הדגישו חכמים שונים.
לפי גישתם, עיקר הצומות והאבל אינו מכוון רק כלפי קינה על עבר, על צרות שאירעו במועדים אלה או בסמוך להם, אלא על הווה שלא נתקן כל צורכו, ותוך מבט צופה פני עתיד טוב יותר, ראוי יותר, מוסרי יותר.
אכן, הרקע לקביעת הצומות, עיתוים והמניע להם, בוודאי נעוץ בזיכרון ההיסטורי ארוך הטווח, אך תכליתם – לצד התפילה לכינון מקדש על מכונו והשבת סדר העבודה לדביר הבית – היא תיקון החברה כאן ועכשיו.
כך עולה כבר מן התשובה שבדברי הנביא זכריה: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?". כך עולה גם מהתיאור שבמשנת תענית שאמנם מדבר בתענית ציבור "רגילה", על הצרות ועצירת הגשמים, אך כוחו יפה גם לצומות החורבן: "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר… והזקן שביניהם אומר לפניהם דברי כיבושין: 'אחֵינו, לא נאמר באנשי נינוה 'וירא אלקים את שקם ואת תעניתם' אלא 'כי שבו מדרכם הרעה' ".
מונח זה, "דברי כיבושין", אינו רווח. כפי שפירש הפירוש המיוחס לרש"י על אתר, משמעו "לשון עצירה", במשמעות הדומה ל'כביש', לשון דריכה ורמיסה, דוגמת הזיתים ש'עוצרין' אותם בבית הבד. אכן, ניתן לפרשו, ולו על דרך הדרש, גם מלשון עצירה ממש, הפסקת מרוץ החיים כדי לעשות חשבון נפש, מלווה בכיבוש היצר הרע ובאמירת דברים ה'כובשים' את הלב, ושובים אותו לעשיית טוב.
כפי שפירש מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, אולי המילה החשובה ביותר בכל דברי ה'כיבושין' של הזקן היא "אחינו", לאמור: ראיית כל בני הקהילה כאחיך. לא רק "אנ"ש-אנשי שלומך", קרוביך וידידיך, אלא גם ראיית העשוקים והנדכאים, העניים ומסורבות הגט, כ"אחיך" ממש. ראייה זו, די בה ל"כבוש" את היצר הרע המרקד בינותינו בכל ימות השנה, ולהפנות את המחלוקת, הקנאה והשנאה לאפיקים חיוביים הרבה יותר של "עשות משפט, ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך".
אתגרים אלה ניצבים עדיין לפתחנו, כאן ועכשיו, גם ללא התייחסות ישירה לבניין בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות.
טרם פסה מבינותינו שנאת החינם. גם בשדה גמילות החסד ועשיית ה"לפנים משורת הדין" יש לנו עוד הרבה מה לעשות ולתקן. עלינו לעשות לקידומם וליישומם של ערכים אלה, שמקצתם נזכרו בדברי הנביא זכריה. לשפוט משפט אמת, לעשות חסד ורחמים איש את אחיו, לתת דעתנו לאלמנה ולגר, ליתום ולעני, ולהימנע מלחשוב בלבנו רעת איש אחיו. היה וכך נעשה, נהיה ראויים לחזות בבניין בית המקדש שייבנה בב"א.
(דברים תשעח)
