איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)תפילת "ונתנה תֹקף" מרעידה את התודעה בכל עֵת. בין השאר משמיעות מילותיה את התיאור: "וכל באי עולם יעברון לפניךָ כבני מָרון. כבקרת רועה עדרוֹ, מעביר צאנוֹ תחת שבטוֹ, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתום קצבה לכל בריותיךָ, ותכתוב את גזר דינם". יחידי הצאן החולפים כאן אינם רק דימוי מכונֵן למצבנו האנושי בימי הדין. אנו חשים עצמנו לא "רק" דומים להם אלא כמי שמחליפים את זהותם ממש.
בעולם הספרות כשמדברים בדרך הדימוי משווים בין שתי ישויות כדי לחזק היבטים מסוימים ואף כדי לקרב ביניהן. במטפורה הולכים לשלב זיהוי נוסף. לא רק למשל "את יפה כמו השחר" אלא: "את השחר". תפילה מרטיטה זאת אומנם משתמשת ב – כ הדימוי ("כבני מרון", כבקרת רועה") אבל בתחושתנו אנו פוסעים צעד נוסף וחשים ממש בני מרוֹן העומדים מול רועה הנצח: "כן תעביר ותספור…".
בפרק ל״ד בספר יחזקאל מתבסס הנביא על יחסי הרועה ועדרוֹ לתיאור חזונו. "בן אדם הִנבא על רועי ישראל הִנבא ואמרת אליהם לרועים …". השימוש ברועה ובצאן מבטא את הקשר שבין מנהיגי העם, לעמם. כידוע חלק ממנהיגי ישראל היו רועי צאן, אולם מובן שהנביא מתייחס לכלל המנהיגים. הנביא מתאר את כישלון המנהיגים – רועים האלה בעברוֹ של ישראל. הם מתוארים כמנצלים את הצאן השמנות – דהיינו את העשירים בעם. במקביל הזניחו את תפקידם לדאוג לצאן ובעיקר לחולה ולנשברת, לנידחת ולאובדת. הזנחה זאת גרמה לפיזור הצאן ולהיותו חשוף לפגעים: " … ולא דרשו רועַי את צאני, ויִרעו הרועים אותם ואת צאני לא רָעו". המנהיגים עסוקים בטובתם האישית ומועלים בתפקיד ההנהגה שלהם כלפי עמם. ומכאן תבוא הנחמה לעתיד מהקב"ה: "… הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים. כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני, והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל … את האובדת אבקש ואת הנידחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק …". מכאן יזכו לרועה אחד ראוי הוא דוד המלך "ואני ה' אהיה להם לאלקים ועבדי דוד נשיא בתוכם, אני ה' דִברתי". אכן גם העם נכשל אבל האחריות היסודית היא על מנהיגיו שהפרו את חובתם כרועים האמורים להעמיד בראש דאגתם את שלום עמם.
מעולמה המופלא של נבואת יחזקאל אנו זוכים לתפילת "ונתנה תוקף", בכל השינויים המחויבים. וכך אנו מפנימים את היותנו צאנו של בורא עולם בעומדנו למשפטו וגם בהגנתו הפלאית עלינו. כל מנהיג בישראל חייב להיות מודע לאחריות המלאה המוטלת עליו לדאוג לרווחת הכלל והפרט. הנביא מתרכז במשפט הרועים הכושלים. כאשר הקב"ה "יבקר" את צאנו תהיה זאת בעיקר פעולה של כינוס והצלה.
