מעשה ברש"י עגנון שהיה מהלך עם שכנו וידידו פרופ' שמואל ספראי, מבית הכנסת שבשכונת "תלפיות" לכיוון ביתו. תוך כדי דיבור, החל פרופ' ספראי, שהיה המומחה – בה"א הידיעה – לתולדות העלייה לרגל בימי הבית השני, לתאר בהתלהבות רבה את רבבות החוגגים העולים לרגל, כלי השיר בידיהם, כבשים על כתפיהם, והביע כמיהה לחידוש העבודה במהרה בימינו. עגנון, שהיה "צדיק" כפול – גם צמחוני גם ציניקן – האזין ברוב קשב, והפטיר כלאחר יד: "כמה נאה, נאה ויפה, אבל הרֵיחַ, הרֵיחַ….".
הכמיהה לבנין בית המקדש עוברת כחוט השני בסדר התפילה, בברכת המזון, בפיוטים ובזמירות, בקינות ובסליחות. "ובנה ירושלים עיר הקודש", "והשב את העבודה לדביר קדשך", "יבנה המקדש", הם רק מעט מזעיר משלל האזכורים המבטאים אותה.
לאחר החורבן נוספה אליהם תפילת "נחם" (על נוסחיה השונים), שעיקרה: "נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחֳרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת, וראשה חפוי, כאישה עקרה שלא ילדה".
לנוכח קיבוץ הגלויות שבימינו, והיותה של העיר ירושלים מטרופולין ומרכז ליהודי הארץ והעולם, העיר הגדולה בישראל, בנויה לתלפיות, שָבָה לא אחת וניעורה השאלה: מה מקום לאבלות זו (וזאת מעבר לסוגיה ההלכתית של "אבלות ישנה", על מאורעות שאירעו לפני כאלפיים שנה)?
האמנם אין באמירת "נחם" בימינו משום דבר שקר שיש להתרחק ממנו? אכן, בית המקדש עדיין חרב, אך מכאן ועד תפילה על "עיר חרבה ושוממה, מאין יושב", הדרך רחוקה.
יד על הלב: כמה מאומרי התפילות לחידוש העבודה, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, משתוקקים בלב ובתמים, לא רק מן הפה ולחוץ, "מצוות אנשים מלומדה", לחידוש עבודת הקרבנות כאן ועכשיו?
שאלות אלה אינן חדשות עמנו. כבר לפני כאלפיים שנה, עמד הנביא זכריה וקרא בקול: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?"
בדומה לו, עמד לפני כאלף שנה רבי יהודה הלוי וקונן על כל אותם שאומרים בדבקות "המחזיר שכינתו לציון וזולת זה", שדבריהם אינם אלא מן הפה ולחוץ, "כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה".
לצד התשובות המוצעות והפתרונות ההלכתיים והליטורגיים שהוצעו לשאלות אלה (כגון שינוי הנוסח ל"עיר שהייתה אבלה וחרבה"), שרבים מהם נדחו על ידי הפוסקים, מן הראוי לתת את הדעת למשמעויות הרחבות יותר של תשעה באב, שאותן הדגישו חכמים שונים.
לפי גישתם, עיקר הצומות והאבל אינו מכוון רק כלפי קינה על צרות בעבר, אלא על הווה שלא נתקן כל צורכו, ותוך מבט צופה פני עתיד טוב יותר, ראוי יותר, מוסרי יותר.
אכן, הרקע לקביעת הצומות, עיתוים והמניע להם, בוודאי נעוץ בזיכרון ההיסטורי ארוך הטווח, אך תכליתם – לצד התפילה לכינון מקדש על מכונו והשבת סדר העבודה לדביר הבית – היא תיקון החברה כאן ועכשיו.
כך עולה כבר מן התשובה שבדברי הנביא זכריה: "וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!. הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב".
לדברי הנביא, האתגר אינו מתמצה כלל בצום או בבניין הבית, אלא נטוע גם – ואולי לא פחות – במישור החברתי: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם".
אתגר זה מועצם שבעתיים בדברי רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה".
דברים אלה, עוררו כמובן את בעל התלמוד ששואל על אתר: ומה אתה מבקש אם לא "דין תורה"? וכי דיני דמגיזתא לידיינו? [=רש"י: בתמיה, דמגיזתא – גוזאי, הדנין ביסורים ובחזקה]. ותירוצו עמו: "אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין".
מבלי להיכנס לשאלה הסבוכה האם וכיצד "דין" ו"לפנים משורת הדין", שתי מידות שנראות צרות זו לזו, יכולות לדור בכפיפה אחת, והאם מבחינה משפטית, ניתן לכפות אדם – או, למצער, את בית הדין, את הדיינים – על עשייה "לפנים משורת הדין", מבקש התלמוד ללמדנו פרק גדול וחשוב בהלכות בניינה של חברה. חברה שמיוסדת רק על אדני המשפט, אפילו משפט אמת הוא, לא תיכון.
לצד ה"דין", אפילו "דין תורה" הוא, חייבים בניה לנהוג במידת החסד והרחמים, "לפנים משורת הדין".
אתגרים אלה ניצבים עדיין לפתחנו, כאן ועכשיו, גם ללא התייחסות ישירה לבניין בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות.
ברוך השם, טרם פסה מבינותינו שנאת החינם. גם בשדה גמילות החסד ועשיית ה"לפנים משורת הדין" יש לנו עוד הרבה מה לעשות ולתקן. עלינו לעשות לקידומם וליישומם של ערכים אלה, שמקצתם נזכרו בדברי הנביא זכריה. לשפוט משפט אמת, לעשות חסד ורחמים איש את אחיו, לתת דעתנו לאלמנה ולגר, ליתום ולעני, ולהימנע מלחשוב בלבנו רעת איש אחיו. היה וכך נעשה, נהיה ראויים לחזות בבניין בית המקדש שייבנה בב"א.
(דברים תשעו)