אלה הדברים

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן" (דברים, א', א'). בפסוק זה נפתח ספר דברים, הנתפס במידה רבה כנאומו האחרון של משה רבנו.
מה דיבר משה אל העם? כיצד יכלו דבריו להגיע אל (ליבותיהם של) כל ישראל?
עיון בפסוקים נוספים מחדד את הקושיה:
"… דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם" (שם, פס' ג').
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (פס' ה').
האם משה רבנו דיבר מליבו? כך ניתן אולי להסיק מהפסוק הראשון בפרשה. ואולי, כפי שנאמר בפס' ג', משה חזר על מילותיו של הקב"ה ושימש "צינור"/ כלי להעברת דברו?
אפשרות אחרת, עולה מפס' ה': משה רבנו לימד ובאר לעם את התורה, ובכך נצמד במידה רבה,
ל text book– תוכן ערוך ומסודר.
מה אם כן, נאמר שם בעבר הירדן?
נדמה לי כי ניתן ליישב את הסתירה הנרמזת בפסוקים אם נניח שבדברי משה נכלל הכל: גם מחשבותיו ותובנותיו האישיות, גם דברי הקב"ה כלשונם וגם התורה בכתב ובעל-פה.
עבד ה', בכישרונו וברגישותו, וכן באמצעות אורח חייו והתנהלותו, הצליח להעביר את עקרונות האמונה וההלכה- באופנים שונים לקהלים שונים בעם. הסבר זה מתיישב עם מילות הפסוק "אל כל ישראל", הפותח את הפרשה.
ומה באשר למה שלא נאמר?
כפסיכולוגית וכחוקרת-מתלמדת בתחום הניתוח של ראיונות נרטיביים (סיפורים אישיים), אני יודעת כי יש לייחס חשיבות רבה לדברים שלא נאמרים.
שתיקה הנה צורת תקשורת, וחוקרים (רוג'רס ועמיתיה) מגדירים שלושה סוגים של "היעדר קול":
1. מידע שלא נאמר– הושמט.
2. מידע שלא ניתן לביטוי– קשה לאמרו אבל נרמז בדרכים אחרות.
3. מידע שלא ניתן להיאמר- מידע מסוכן או טאבו.
את הקול שאינו מושמע מזהים החוקרים על פי ביטויי שלילה המופיעים בטקסט ( לדוג': "זה ממש לא הפריע לי…"), כאשר ישנה חזרה על פרטים, חמקנות (או קיצור יתר) ושתיקות (רמיזה ואי מתן אינפורמציה שהיינו מצפים לקבל). תופעות כאלה מלמדות כי במקביל למסר הגלוי, מתקיים מסר נוסף שראוי לבררו.
מעניין יהיה לנתח באופן זה את נאומו של משה… אך לשם כך נחוצות לנו קודם כל– סקרנות ובעיקר הקשבה.
(דברים תשעח)