זכרונות

פערים רבים יש בין התיאור הרטרוספקטיבי של משה את מאורעות המדבר, לבין הסיפור כפי שהוא מסופר בזמן אמת בתורה עצמה. דוגמאות.
בתחילת הפרשה משה מתאר את העומס שהטילה עליו מלאכת השיפוט, וביקש לעצמו עזרה. את יתרו- משה אינו מזכיר כשהוא מצטט כמעט במדויק את עצתו. את ההכרעה לבחור דיינים נוספים ולהציב שרי אלפים ושרי מאות הוא מייחס לעצמו: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם… הבו לכם אנשים חכמים ונבונים…". תיאור כזה, שבו משה הוא המתאונן על הקושי לשאת את עול העם מופיע אמנם בפרשת בהעלתך, אך שם הפתרון הוא הוספת שבעים זקנים להנהגה לצד משה, ולא בחירת שרי אלפים ומאות. על-כן, לא ברור איזה אירוע מזכיר משה.
דוגמא נוספת נביא מתיאור חטא המרגלים. לדברי משה, המרגלים תיארו את הארץ כטובה מאוד, ועם-ישראל הוא שסירב באופן מפתיע לקבל את הבשורה הנפלאה והעדיף להמרות את פי ה' ולסרב לעלות ארצה (א, כה-כו). תיאורי המלחמה בעוג נראים מנופחים, ויש הרבה פרטים חדשים בעיקר כאלה המעצימים את הניצחון. ויש כמובן דוגמאות נוספות לשינויים שיש בין הפרשיות המקוריות ובין סיפור זיכרונותיו של משה בפרשת דברים.
תהיה זו על הפערים בין הספרים עשויה להיות מוסברת על ידי הבנת מושג הזיכרון. הקהילה הפסיכולוגית עסוקה בשאלה עד כמה הזיכרון משקף את העבר בצורה אותנטית. לשאלה ולתשובה עליה יש השלכה על תחומי דעת רבים. הן משפיעות על חקר ההיסטוריה- כיצד ניתן לברר את אמינות התיאורים ההיסטוריים השונים אם נרשמו באמצעות הזיכרון, בביולוגיה- על ההבנה של מבנה המח ועל היווצרות הזיכרון, ובתחום המשפט- אם ועד כמה עדות עשויה להיחשב למהימנה. מחקרים חדשניים אחדים מצביעים על כך שהזיכרון האנושי איננו אמין, וכי אפשר לעוותו באמצעות מניפולציות, ואפילו לנטוע באדם זכרונות שוא. חוקרים הצליחו לשתול זכרונות חדשים לגמרי ולשכנע את הנחקרים שחוו חוויה שמעולם לא חוו. מחקרים אלו מטלטלים את עולם המשפט, משום שאם המחקרים צודקים, קשה מאוד להרשיע אנשים על סמך עדות.
אם נחזור לפרשתנו, מובן, שמשה רבינו אינו מזכיר מאורעות שלא חווה ואין המדובר באשליות ובזיכרון-שווא. זה ברור גם מתוך ההשוואה לספרים שקדמו לספר דברים. האירועים עצמם נזכרים כעובדות קיימות. ועדיין מושג הזיכרון הוא המפתח לקושיה שלנו.
ברור שנקודת המבט המאוחרת היא אמצעי הביטוי של הדרך שבה נחווה האירוע במובן האישי. אנשים שונים שנמצאים באותו אירוע יזכרו אותו בצורה שונה: חלקם יזכרו פרטים מסוימים וחלקם יזכרו פרטים אחרים: מפגשים שונים עם אנשים שונים, ריחות דומיננטיים, טעמים ואווירה. כל אלו יתוארו אחרת בפי כל אחד מהמשתתפים. והנה, למרות הפערים הגדולים שעשויים להיות בין תיאורים אלה, איש מהם אינו חשוד כממציא או כשקרן. ברור שהחוויה החיה של האדם היא תיעוד מאוד סובייקטיבי של המאורעות אותן חווה.
האם יש דרך להכריע בין השניים? האם נכון יהיה לומר כי המציאות אותנטית מן הזיכרון? זוהי שאלה מרתקת. הזיכרון הוא בועה של חיים שקפאה במוחו של הזוכר. אנשים יכולים לברוח לתוך הזיכרון ולחיות באמצעותו חיים שלמים שכבר הפכו מזמן לנחלת העבר ולנוסטלגיה. עצם העלאת הזיכרון, העיון הפנימי במקטעים של תמונות חיים, מציף ומעלה אל המודעות חוויות נשכחות. היכולת לזכור היא היכולת לחיות את העבר בהווה, ולחוש אותו כאילו הוא נוכח כאן ועכשיו.
משה זוכר את הקושי שלו בהיותו מנהיג יחיד וזוכר את הקושי בטיפול הבלתי פוסק בעניינים הטכניים של השיפוט ואותו הוא בוחר לספר. הוא בוחר לדבר על עם-ישראל כמי שהולך נגד עצת המרגלים, ובוחר בתיאורים גרנדיוזיים של נצחון על עוג מלך הבשן. זכרונותיו אלה חושפים את משמעות האירועים בעיניו. המציאות היא פיסת מידע קטן וזניח לעומת החשיפה למשמעות של המאורעות –משמעות שנשמרת בסופו של דבר רק בזיכרון החי. במשמעות זו בוחר ספר דברים לעסוק.
(דברים תשעח)