לא תחמוד ולא תתאוה – משטרת מחשבות?

פרופ' יובל סיני, נשיא מכללת אורות ישראל
ג'ורג' אורוול טבע בספרו 1984 את הביטוי "משטרת מחשבות", משטרה חשאית שמטרתה למנוע מאזרחי המדינה להעלות על דעתם רעיונות הסותרים את מטרות המשטר. דבר זה נתפס כדבר שלילי בהיותו סותר את חופש הביטוי והמחשבה. תפיסה דומה עולה מהמשפט הפלילי המודרני, שבו מקובל כי עבירה מורכבת מיסוד עובדתי ומיסוד נפשי של מחשבה פלילית. פרופ' שניאור זלמן פלר, ממעצבי המשפט הפלילי בישראל, כתב על כך כי "אין עונשין על דברים שבלב", משמע– אין אפשרות להאשים אדם בלא שהוכח קיום הרכיב העובדתי-מעשי של העבירה. ערעור רציני על תפיסה משפטית מקובלת זו יש בעשרת הדברות. בפרשתנו נאמר (ה, יז): "ולא תחמד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעך". האם בפנינו שני לאוין נפרדים "לא תחמד" "ולא תתאוה"? האם האיסורים נוגעים לדברים שבלב או לדברים הכרוכים במעשה? רבים פרשו שלא מדובר בשני לאווין נפרדים, רש"י בפרשתנו מפרש על פי אונקלוס שלפנינו מושג אחד בלבד "ולא תתאוה– 'ולא תירוג' (לשון אונקלוס), אף הוא לשון חמדה". רבים סברו כי אין איסור חמידה חל על דברים שבלב בלבד. אין לאו זה חל אלא כאשר הוציא את תוכניתו לפועל. אמנם נראה כי פירושים אלו רחוקים ממשמעות לשון התורה, שבפשטות קובעת שני לאווים נפרדים המכוונים לדברים שבמחשבה ללא קשר למעשה. נראה שהראשונים שנזכרו למעלה פרשו כפי שפרשו, בין השאר, בשל הקושי העצום להבין הכתובים כפשטם. היטיב לבאר קושי זה הראב"ע (שם): "ורבים אמרו, כי אין עוון במחשבת הלב, ואין עליהם שכר ועונש". ואכן, ההבנה הפשוטה של הפסוקים יש בה משום החידוש, וכדברי הרלב"ג "והנה החטא אשר במחשבה– כאילו תאמר שיתאוה האדם בית רעהו– הוא ממה שיחשב שאין בו מרי, כי לא עשה דבר בתאוותו". "לא תחמד" ו"לא תתאוה" הם חטאים שבמחשבה ושבלב, ומשכך הם מאתגרים את כל התפיסה הפלילית המקובלת לפיה אין עונשין על דברים שבלב. מה פשר הדברים? נעיין באופן שבו גובשו הדברים בהלכה הנורמטיבית.
במכילתא דרשב"י דרשו כי מדובר בשני לאוין חלוקים "לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו". אך מה ההבדל ביניהם? בהגדרת האיסור "לא תחמד" כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רסה), "שהזהירנו מהשים מחשבותנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו, וזה הוא אמרו 'לא תחמוד בית רעך וכו'", ואילו "לא תתאווה" משמעו (שם, לא תעשה רסו), "שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו". האיסור "לא תתאווה" הוא עצם הרצון להשיג חפץ חבירו, ואילו איסור "לא תחמוד" הוא תכנון ומימוש תכנית להשגת אותו חפץ, ואפילו בדרכים חוקיות, כדברי הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה א, ט: "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' 'לא תחמד', ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה". על הלכת הרמב"ם השיג הראב"ד בחריפות באומרו, "לא ראיתי דבר תמה גדול מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ". עוד כותב הראב"ד, בניגוד לשיטת הרמב"ם, שאיסור "לא תחמוד" חל רק במקרה שהוא השיג בסופו של דבר את החפץ בניגוד לרצון הבעלים. נראה כי בפנינו מחלוקת עקרונית. הראב"ד סבור שאיסור "לא תחמוד" אינו מכוון כנגד המחשבה והתכנון, אלא כנגד השימוש בלחץ כדי להכריח אדם למכור חפציו, בדומה לגזילה ולעושק. הרמב"ם, לעומתו, סבר כי מעשה השגת החפץ אינו עיקרו של איסור "לא תחמוד", שהרי אין במעשה עצמו עבירה מכיוון שהבעלים הסכים למכור לו החפץ. ליבה של עבירת "לא תחמוד" הוא על התכנון והמחשבה. עצם זה שמעסיק את מחשבתו בתחבולות כיצד יוכל להשיג את החפץ הוא העבירה, ואין המעשה שייך לגוף האיסור. הרמב"ם הרחיב עוד יותר את האיסור לא רק על מחשבה המסתיימת בהשגת חפץ ("לא תחמוד"), אלא גם על התאווה שבלב, גם כזו שלא הגיעה לכדי מימוש באמצעות רכישת החפץ אליו התאווה. לשיטת הרמב"ם הבחינה התורה בין שני סוגי חמידה, שניהם בלב, זו שנשארת כמשאלת לב בלבד ולא מומשה ("לא תתאווה") וזו שמומשה ("לא תחמוד").
אך מדוע התורה אוסרת על דברים שבלב ובמחשבה? אין זאת אלא בשל מגמותיה החינוכיות של התורה, והחשש מהנפילה במדרון החלקלק, כפי שמסביר הרמב"ם בהלכות גזילה (א, יא): "התאוה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל… ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות".
הנה כי כן, לא משטרת מחשבות יש כאן, אלא גישה חינוכית ייחודית החודרת עמוק לנפשו של אדם, כדברי ראב"ע "ועיקר כל המצוות ליישר הלב".
הכותב הוא פרופ' למשפטים ונשיא מכללת אורות ישראל
(ואתחנן תשסח)