"גאולת העין וגאולת הלב"

ההפטרה המרגשת שלפנינו יכולה להטעות בקריאה ראשונה ולהתפרש כהצגה הטובה בעיר.
קל לדמיין לפנינו צופה, בת ציון, המביטה – במופע הגאולה.
"שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי–כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ: כִּי-יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם, חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה–כֻּלָּם, מִשְּׁבָא יָבֹאוּ; זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ" (ישעיה ס' ד'- ו').
תיאור סצנת הגאולה המתרחשת אל מול עיניה של האומה האבלה הנו מרשים וסוחף ומאפשר לנו לדמיין את עוצמתה ויופייה של הגאולה. ואולם להבנתי, דווקא בתוך הסצנה המושלמת הזאת, מציב בפנינו בורא עולם אתגר עצום של שותפות וגאולה "יזומה".
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ישעיה, ס'/ א'), כך נפתחת ההפטרה.
– בואי בתי, אומר ישעיה הנביא, ועשי מעשה.
– אני? כיצד? ומה נדרש ממני? היא תשאל.
– עזבי את החלון הפנורמי וגשי הנה. כעת – הביטי פנימה, בדמותך שלך, הוא יגיד. הנה, את רואה? "כְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".
שליחות מוטלת על בת ציון. ברצונה או שלא ברצונה, דומה כי אלומת אור ענקית שלפה אותה מתוך חשיכה סמיכה והיא מניחה אותה כעת במרכזו של עולם. " כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (פס' ב').
נבחרת, אומר לה הנביא. אורו של ה' מאיר אותך בעוד העולם כולו נתון עדיין בחושך. כעת הכירי באור הזה והבעירי ממנו לפיד שיוצב בראש המחנה: " וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (פס' ג').
– אבל… מה? ו…איך?
– אל תחששי. אדריך אותך. נעשה זאת צעד אחר צעד.
***
הייתי רוצה לחשוב שהגאולה כבר כאן. לא לדבר בה בלשון עתיד, אלא למצוא אותה עכשיו, וכאן – בהווה. אפשרות כזו טמונה להבנתי בהפטרה.
אם נבין את 'אור הגאולה' כאור ההכרה בנוכחותו של הקב"ה והנהגתו את העולם, הרי שנמצא כאן הזמנה למצוא אותה על ידי כך שנפקח את העיניים, נזהה את נוכחות ה' סביבנו ונדליק את האור "מבפנים".
הגאולה, כך נדמה לי מקריאת הפסוקים, היא מעין הבטחה או מתנה עטופה הנמסרת לנו בידי הנביא עם "חלון הזדמנויות" להיפתח כבר עכשיו. תיבת אוצר נעולה שלצידה עדיין אין מפתח תואם. מפתח זה, מגלה לנו הכתוב, עניינו עבודה שבלב ובנפש, ולא ישיבה על כורסא נוחה או רכישת משקפיים ומסך פלאזמה ענקי.
אור ההכרה בנוכחותו של ה', נדלק בנו מעת לעת. זה מתרחש כבדרך כלל כאשר אנו ניצלים מסכנה וזוכים במתנה גדולה ובלתי צפויה כמו בריאות או חיים. חברה ספרה לי הבוקר כי בדיקת MRI שעשתה, הניבה תוצאות טובות וברור לה ולי, שידו של ה' בדבר. זוהי, להבנתי, הגאולה הגדולה והצבעונית בה צופה בת ציון, גאולת הנס, ההפתעה והיפוך היוצרות.
ואולם האתגר אותו מציב הנביא הוא זיהוי נוכחותו של הקב"ה בנסים הקטנים וגם במקרים הקשים של פציעה, מוות ואובדן. "קומי אורי" משמעו הבנת הנס שהתעוררנו בבוקר, שאנו מסוגלים לפקוח עיניים, שהקב"ה ברא טבע מרהיב ובני אדם שאינם דומים זה לזה. זיהוי נוכחותו של הקב"ה באסון ובסבל שהוא מביא לעולם, השלמה עם סופיותנו ועם אי הוודאות של הקיום, גם אלה הם חלק מהאתגר.
"לֹא-יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ, לְאוֹר יוֹמָם, וּלְנֹגַהּ, הַיָּרֵחַ לֹא-יָאִיר לָךְ; וְהָיָה-לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם, וֵאלֹקיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ" (פס' י"ט).
הכירו בי בכל פרט ולא רק בתפאורה ובניסים הגדולים, קומו וחפשו אותי. כך לטעמי מבקש מאתנו הקב"ה ומשרטט בפנינו את ההבדל הנעוץ בין גאולת ה"עין הצופה", הפסיבית של "בְּעִתָּהּ" המתרחשת לאורם הנפלא של השמש וירח, לגאולת הלב (והקרביים), האקטיבית מסוג "אֲחִישֶׁנָּה", המוארת באורו הישיר והאינסופי.
(כי תבא תשעו)