העיקר שתהיה 'אחרת'

כאשר ביקשו צעירי המפד"ל להדיח את זקני המפלגה, שאל מי ששאל את ד"ר יוסף בורג, השר המיתולוגי: למה הם לא רוצים אותך? במקום לענות, השיב ד"ר בורג, כדרכו, בסיפור: יהודי בא לרב לאחר ששים שנות נישואין. "אני חייב להתגרש מאשתי". "מה?", שואל אותו הרב, "מה קרה? וילסטו א שענערע?" [=רוצה יפה יותר?]". "לא. מה אדוני מדבר? היא הייתה 'מיס תבל' ". "וילסטו א קלוגערע? [=פיקחית יותר]. "מה אדוני מדבר? היא קיבלה פרס נובל. האישה החכמה ביותר בעיר!". "וילסטו א רייכערע? [=עשירה יותר?]. "לא! אין עשירה כמוה. היא הבת של רוטשילד". "אז אם כל כך טוב, מה אתה רוצה?", שואל הרב בייאוש. "איך ויל אן אנדערע". "אני רוצה 'אחרת' ".
לא חשוב מי, העיקר שתהיה 'אחרת'.
רצון זה, המגיע לא אחת כדי תאווה של ממש, ל"הוציא ישן מפני חדש" בכל מחיר, לזרוק את הישן תמורת החדש (או כמאמר האינטרנציונל, המנון תנועת הפועלים: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה!"), טבוע עמוק בנפש האדם. החרבת הישן והמרתו בחדש. יהא אשר יהא, העיקר שתהיה 'אחרת'. או בלשון הפזמון: "משהו חדש מתחיל".
לפן הקלוקל של השלכת הישן מפני החדש, ביטוי בשני פסוקים חשובים בפרשתנו. בראשון, איסור הסגת גבול, נאמר "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל".
בעוד שראשית הפסוק מובנת – האיסור ל'הזיז' את קו הגבול כך שחלק משטחו של שכנך עובר כביכול אליך, והרי לפנינו גזל ממש, סופו אינו ברור כל צורכו: "אשר גבלו ראשונים" למה לי? ואם אין זה גבול שגבלו 'ראשונים' אלא 'אחרונים', או שגבלת אתה ושכנך לפני ימים מספר, וכי אז אין האיסור לגזול את שטחו של חברך עומד בעינו?
ושמא תאמר כי אך מקרה הוא, לא כי. הסגת גבול ה'ראשונים', ולא סתם גבול, מודגשת גם במקבילה שבספר משלי (כב, כח): "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ".
בבואם לפרש פסוק זה, ראו בו חכמי ההלכה ציווי כפול. לצד האיסור לגזול את נחלת השכן, באמצעות 'הסגת'-הזזת קו הגבול, חל איסור לשנות את גבולות הנחלות שנקבעו בעת חלוקת הארץ לשבטים.
לכאורה, במקרה זה, אפילו לא מדובר בגזל, אלא ב'חילופי שטחים' גרידא, שטח תמורת שטח, עצם השינוי מהגבול שנקבע לנחלות בעת ירושת השבטים, יש בו פגם. הוא מבטא סטייה מן המסורת, בעיטה ב'ראשונים'. זלזול בהם. כביכול רק אתה יודע מה טוב, ואילו כל מה שנעשה לפניך לא שווה דבר.
לעיקרון זה ביטוי נרחב בעולם ההלכה. לעתים, בהגבלת היכולת לסטות ממנהג קדום, או לחלוק על חכם שקדם לך, ולוּ כדי "שלא להוציא לעז על ראשונים" [ראו בהרחבה: א' שוחטמן, "חשש להוצאת לעז על הראשונים כשיקול בפסיקת ההלכה",בר-אילן יח-יט (תשמ"א), עמ' 170 195]. חשש זה הוא אחת הסיבות, לא היחידה, להסתייגותם החריפה של חכמי ההלכה מביטולי גיורים או גיטין.
במישור ההגותי, רעיון זה מקבל ביטוי יפה בשמחת הנישואין, שרווחת בעונה זו של מעגל השנה היהודי. בהקשרה, אמרו בתלמוד (ברכות ו, ע"ב): "כל המשמח חתן וכלה – כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". וכאן הבן שואל: מדוע "חורבות ירושלים"? וכי יש פגם בבנייתו של סתם בניין חדש?
דומה שגם כאן התשובה נעוצה ברצון לבטא המשכיות. בשונה מגישות בנות ימינו, המאדירות את החידוש תוך מחיקת העבר והתנערות הימנו, תפישות שבהן "אליק נולד מן הים", בעולמה של מורשת ישראל כל עיר וכל בניין, אפילו חדשים הם, הם חוליה נוספת בשלשלת, ונושאים על גבם את מורשת העבר.
ביטוי דומה לכך מצוי גם בנבואות הנחמה שבספר ירמיהו (ל, יח). לצד השָבַת "ארמון על משפטו" והשבת "שבות אהלי יעקב", חלק מרכזי בנבואת הנחמה הוא "ונבנתה עיר על תלה". מונח זה, שמוכר היטב (לא מעט בזכות הכללתו בפיוט "לכה דודי" המושר מדי ערב שבת), מעורר שאלה: מה טעם תקוות הנביא לבניית העיר דווקא "על תלה"? וכי היה נגרע משהו לו הייתה נבנית העיר במקום חדש, ולא על גבי חורבות עתיקות יומין?
ללמדך, שבניית עיר ומדינה, וכמוה בניינה של משפחה חדשה – אינם נבנים על קרקע בתולה, אלא "על תלה", על מורשת ומסורת.
אכן, "אמרו את זה קודם, לפני". אך זה מְשַנֶה, ועוד איך מְשַנֶה.
עיר חדשה, מדינה חדשה, ספרות חדשה, לשון חדשה, שיטת משפט חדשה, אינה יכולה לצְפּוֹת פני עתיד תוך ניתוק מן העבר.
החידוש – מבורך הוא, אך כדי שעליו יהיו רעננים, ענפיו יצמחו, ופירותיו יהיו נאים ומשובחים, זקוק הוא לשורשים.
(שופטים תשעח)